|
|
עמוד:84
פייט , שהתנצר בשנת 1810 בהשפעת אמו , בתו של מנדלסון , ביטא את אמונתו שהיהודים הם עם מקולל כאשר הביע את דעתו על דבקותו של סבו ביהודיותו : "מי יודע מה יהיה עונשו " ! בשנת , 1815 בהשראת הפטריוטיות הגרמנית והקתוליות שלו , הצטרף אל הנאזרינים ברומא וסייע בידם לקבל הזמנה לעיצובו של חדר קבלות הפנים של קרובו שגם הוא התנצר , הקונסול הפרוסי יעקב סלומון ברתולדי . הם ציירו שם את סיפורו של יוסף כמשל על מעמדו של ברתולדי כיהודי שהגיע למשרה מדינית רמה , משקיבל עליו את המנהגים , ובמקרה זה גם את הדת , של החצר הלא יהודית . היתה זו מעין אפולוגטיקה המבקשת להסביר שלברתולדי היה תקדים יהודי למעשיו . התנצרותו של בנדמן נבעה אולי משאפתנותו , משום שסייעה בידו לקבל עמדות חשובות באקדמיות של דרזדן ושל דיסלדורף . הוא ביטא את גישתו ליהדות ב"על נהרות בבל" , ( 1832 ) שבה נראה זקן קשור בשלשלאות , נשים אבלות ואם וילד יושבים לחוף הנהר , ואין הם מנגנים בכינורותיהם כיוון שהם מסרבים לשיר את שיר ה' על אדמת נכר . עצבונם מגלה את העדר אמונתם בסיכויי גאולתם . בנדמן הציג שוב את ייאושו ב"ירמיהו על חורבות ירושלים" ( לערך , ( 1835-1834 שבו נראה הנביא מקונן בין החורבות והפגרים . ייאושו של בנדמן מגורלם של היהודים הוא שיצר את הרקע וההנמקה להתנצרותו . בעיית ההתנצרות היתה קיימת גם במחצית השנייה של המאה , בעיקר בין אמניות יהודיות כטינה בלאו וברונשה קולרפינל מאוסטריה , שהתנצרו לפני שנישאו לנוצרים , שהרי רק מעטות מאוד מבין האמניות האלה יכלו למצוא להן בעלים יהודיים . בלאו ציירה תמונות נוף , הרבתה לנסוע וחשה עצמה בבית בעולם האמנות יותר מאשר בעולם היהודי , אף שציירה בשנים 1876-1875 את "רחוב יהודי באמסטרדם . " קולר–פינל ציירה תמונות דיוקן ועירום , והיתה בחוגו של גוסטב קלימט בווינה , שרבים מחבריו היו יהודים מתבוללים . לעומת אלה , מוריץ אופנהיים , הנחשב לצייר המודרני היהודי הראשון , דבק ביהודיותו חרף האפליה והלחץ עליו שימיר את דתו . אמנותו היתה נאמנה למגמות הגרמניות של זמנו : אחרי שהושפע מן הנאזרינים , פנה לציור תמונות אנקדוטיות בסגנון בידרמאייר . גם ציורי הדיוקנאות שלו עשויים על פי הנורמות המקובלות , אבל הם נחלקים לשתי קבוצות : אחדים מהם מתארים יהודים גאים שהצליחו בעולם המודרני , כדוגמת הרוטשילדים , ואילו אחרים מתארים יהודים שהתנצרו , כהיינריך היינה . דיוקנאות אלה משקפים אפוא את הברירה שעמדה לפני יהודי גרמניה אחרי האמנסיפציה ומורים על קרבתו של הצייר לשתי הקבוצות . אופנהיים ביטא את המתחים בחברה היהודית המודרנית בכמה מתמונות הז'אנר שלו . ציורו "שובו של המתנדב היהודי ממלחמות החירות למשפחתו החיה עדיין על פי המסורת הישנה" ( 1834-1833 ) מהלל את הפטריוטיזם הגרמני של היהודים במלחמה , שבאופן אירוני שללה מהם הצלחתה את זכויותיהם . בהדגישו את האופי היהודי של משפחתו וביתו של החייל הפצוע , ביקש האמן לציין כי יהודי יכול לתרום למדינה גם אם הוא נאמן למוצאו . ב"לאווטר ולסינג מבקרים אצל משה מנדלסון" ( 1856 ) הוא מציג את דבקותו של מנדלסון ביהודיותו מול דרישתו של לאוואטר שימיר את דתו . לסינג עומד ליד מנדלסון , כדי לתמוך בו במגעו עם העולם הנוצרי . אופנהיים מדגים את מורכבותו של הסכסוך בהציבו לוח שחמט בין הדמויות , ומדגיש את יהדותו של מנדלסון בהציגו מנורת שבת התלויה מעל ראשו . האישה המכניסה לחדר מגש של כוסות תה מרמזת שסכסוכים כאלה יכולים להתיישב בדרכי נועם . רק פעם אחת נטש אופנהיים את השקפתו האופטימית על אפשרות ההתקרבות בין יהודים לנוצרים . ברישום "חטיפתו של אדגרדו מורטארה" ( 1862 ) מדגיש האמן את הטראומה העוברת על משפחתו של הילד בן השש , שא 5 מנתו הטבילה אותו לנצרות , כאשר באים אנשי הכנסייה לקחתו מביתו ולהפריד אותו ממשפחתו . בניגוד לכך ב"יארצייט" ( 1871 ) הוא חוגג את הענקת שוויון הזכויות לכל היהודים בגרמניה בתיאורם חתונה יהודית , ציור של מוריץ אופנהיים , הנחשב לצייר היהודי המודרני הראשון , דבק ביהודיותו חרף הלחץ עליו שימיר את דתו
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|