הרומנטיקה האירופית והספרות העברית

עמוד:67

הדת הטבעית של 'אלוהי ההרים' ו'אלוהי הנהרות' וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות של שופט כל הארץ המחמיר בגזירותיו על החיים הטבעיים . אכן , לפי ראייתו של ברדיצ'בסקי , קרע טראגי בין התרבות לבין הטבע שייך לאנושות כולה אך הוא אופף בדרך כאובה במיוחד את החיים הבלתי טבעיים המעוותים של היהודים . בשנים האחרונות של המאה ה19– והראשונות של המאה שבאה אחריה – בין היתר בזכות הציונות – ברדיצ'בסקי מצפה להולדתה של תרבות עברית חדשה . אך תהליך ההבראה המהפכני שהוא מייחל לו אינו פשוט . העבר מוסיף לחיות גם בהווה אצל כל ברייה 'תולדתית' ( היסטורית , ( ולפיכך שום מהפכת ערכים אינה שלמה . מצד אחד , גם כשמורדים בעבר הרי זה מכוחם של המתים הגדולים שעל קבריהם פוסעים המורדים ששאבו מהם ומן המאבק בהם את האנרגיה הרוחנית שלהם , ומן הצד האחר , גם כשאנו נכנעים לעבר וגם "כשאנו מנצחים את העבר הרי אנו המנוצחים . " יוצא אפוא שבעיניו ההוויה האנושית כולה היא באופן עקרוני בלתי הרמונית ובלתי מסוגלת להרמוניה , ולו רק מפני שאף פעם אינה חיה כל כולה בזמן הווה . באופנים עקיפים ולא מודעים ממשיכים כוחות נפש שונים להיות מופעלים בידי אמונות ומנהגים של העבר , שהאינטלקט כבר דילג מעליהם לפני זמן רב . סכסוכים נפשיים בלתי נמנעים , שהם תוצאה של זה , עומדים במרכז חלק גדול מיצירתו הסיפורית ואין ספק שהוא רואה את הוויית האדם המודרני כולה ולא רק את הוויית היהודי כהוויה של קרעים . עמידה זו על ההיסטוריות ואף הפרגמנטריות העקרונית של הקיום האנושי באה לו מן ההוגים של הרומנטיקה הגרמנית ( בעיקר שלינג , ( והתפיסה המיוחדת לו של זמניות ייחודית לאדם , אקסטאטית ( המגיחה מתוך הווה ומתפרצת לתוך אופקים שונים של עבר ועתיד , ( מקדימה את זו של היידגר שאף הוא , בין השאר , חניך הרומנטיקה הגרמנית . גם בעולמו הסיפורי של ברדיצ'בסקי ניכרת השפעה כבירה של הסופרים הרומנטיים : חלומות והזיות מדריכים את הדמויות לא פחות ואף יותר מאשר מחשבות מודעות מפוכחות ומפוקחות . דחפים פתאומיים שאינם מובנים להם עצמם פועלים עליהם ברגעי הכרעה גורליים . מושגיהם על המציאות שבה הם חיים מושפעים תמיד ממיתוסים עתיקי יומין ומעמיקי שורשים . כהוגה בענייני אמנות היה ברדיצ'בסקי אויב מושבע של הקריאה לריאליזם . החיים הפנימיים היו בעיניו הנושא העיקרי של 'השירה' ( מונח המקיף אצלו , ולא במקרה , גם סיפורת אמנותית , שהרי כמבקר – ואף כסופר – מזלזל ברדיצ'בסקי , זלזול רומנטי , בכל ההבחנות הז'אנריסטיות . ( השירה עניינה ב"נסתר שבנגלה" כלומר , בחישוף עולמות פנימיים וגורלות בני אדם השונים ממראיתם החיצונית ורחוקים גם מן הדימוי העצמי והתודעה העצמית של הדמויות . אך האמן יכול למלא נורמה אסתטית זו רק אם חושיו , אישיותו ודמיונו , ובקצרה , הסובייקטיביות שלו , מתמזגים עם חטיבת מציאות נתונה , "אובייקטיבית" לבליהפרד . לפיכך החזון האמנותי לעולם אינו צילום של המציאות ואף אין הוא אמור להיות כזה . הריהו יותר בגדר מיתוס חדש . ביצירות של אמת 'רוח אגדית' מרחפת גם מעל המציאות המוחשית ביותר שבסיפור או בשיר . גם כחוקר בתולדות האמונה הישראלית והנצרות מחפש ברדיצ'בסקי בכל טקסט את עקבות העריכות המאוחרות וכמו כן גם את השרידים של טקסטים ומסורות קדומים יותר . טקסטים , כמו נפשות בני אדם , יש להם בעיניו תמיד "גיאולוגיה" רבת שכבות המייצגת לא רק זמנים ( ולעתים עידנים ) שונים אלא גם את המתיחות שביניהם . למרות קפדנותו הפילולוגית במחקריו אין ספק שאת הבכורה הוא מעניק לאינטואיציה ולדמיון המדעי , שאינם רחוקים אצל החוקר האמיתי מאלה של האמן . וגם בחתירתו למצוא שורש אחד למדע ולאמנות ( כבכל הרעיונות האחרים שהוזכרו כאן בחטף ) מתגלה ה : רבה שלו לרעיונותיה ולרוחה של הרומנטיקה . סמוך לראשית דרכו זכה טשרניחובסקי ( מידי קלוזנר ואחרים ) לכינוי "יווני , " ועומת עם ביאליק ה"יהודי . " לפי ההנגדה של שילר בין השירה ה'נאיבית' ל'סנטימנטלית' – שממנה הופק אחר כך בידי השלגלים הניגוד בין ה'קלאסי' ל'רומנטי , ' היה אפוא טשרניחובסקי אמור להיות הנאיבי והקלאסי ואילו ביאליק – הסנטימנטלי והרומנטי . ואמנם טשרניחובסקי עשה הרבה כדי לתת להבחנות אלו מראית עין של ממשות . הוא העיד על עצמו שהוא בעל נפש הרמונית , דוברו השתחווה לפסל אפולו , ראה עצמו זר לתרבות עמו וכיוצא באלה . ואולם בדיקה יסודית יותר מגלה את העיוות היסודי שבתפיסה זו . האידיליות של טשרניחובסקי הן משיאי יצירתו , ואלו היו בעיני שילר אחד משלושת הז'אנרים הטיפוסיים של השירה הסנטימנטלית–רומנטית בהיותן מגשרות בקסם–האמנות על הניגוד שבין הריאלי לאידיאלי ובין האדם לטבע , ניגודים המענים את הנפש הרומנטית . טשרניחובסקי כתב גם אלגיות , ז'אנר סנטימנטלי–רומנטי נוסף לפי שילר , וגם נושאיהן – כמו "מות התמוז" – הולמים את המסורת הרומנטית . גם סוגים אחרים של שירה שטיפח – כגון הבלדה – עמדו ברום ההייררכיה הרומנטית ושירתו הלירית מראשיתה מושפעת עמוקות מלרמונטוב וגם מביירון ושלי יותר מאשר מגתה , ההלני והקלאסי–למחצה . קל לזהות את הרומנטיות הבסיסית שלו ביחסו לשתי תמות מרכזיות ברומנטיקה : הילדות והטבע . בשירתו – הלירית והסיפורית גם יחד – של ביאליק הילדות המוקדמת היא , בין השאר , תקופה של ספיגת מראות תשתית המתמידה בהשפעתה על

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא