ספרות עברית חדשה

עמוד:14

אחד העם במאמר "תחיית הרוח , " ש"הספרות העברית לבדה תחיה בקרבנו לנצח , " ורק ליצירה בעלת תוכן לאומי אשר לפחות תתורגם לעברית בעוד מועד תהיה "שארית לעתיד לבוא . " בחירה מודעת בעברית הבחירה המודעת בעברית אמורה היתה לעלות בקנה אחד עם כל הנורמות האחרות , לרבות זו האסתטית , משום שהעברית נחשבה לשפה כלילת–יופי ( על פי הדוגמה המקראית ) לא פחות משנחשבה למבטאת הרציפות היהודית ההיסטורית . אבל בפועל התנגשה העברית לעתים תכופות עם מרבית הנורמות האחרות . במשך מאה שנים קשה מאוד היה להקנות באמצעותה חינוך הומניסטי ומדעי לקוראים , שרובם לא הכירוה אלא מן התפילה , ממזמורי תהילים ומפרשת השבוע בבית הכנסת . אפילו מימוש השליחות של 'הצופה לבית ישראל' באמצעותה נתקל במכשול האי–נגישות שלה למרבית 'בית ישראל' בן הזמן – דבר שהביא משכילים חסידי העברית , כמו מנדלי , לפנייה באין ברירה לעבר היידיש השנואה והבזויה , שלא נחשבה בעיניהם כלל ללשון של ממש ( היו בעניין זה גם יוצאים מן הכלל , כגון המשכילים י"ש ביק וי"מ ליפשיץ . ( מעל לכול , קשה היה ליצור בעברית ספרות אירופית בעלת רמה אסתטית גבוהה . קשה לא פחות היה לבטא באמצעותה את הרצף האקזיסטנציאלי של חיי האדם היהודי המוחשי , משום שרצף זה לא מצא בה את ביטויו הדיבורי הטבעי . זה היה הטעם לספקנותו של אחד העם בנוגע לאפשרות פיתוחה של ספרות יפה מן המעלה הראשונה בעברית עד להיותה של זו שפה מדוברת ; ספקנות אשר לה נתן ביטוי במאמריו "הלשון והספרות" ו"תעודת השילוח" וכן בפרקטיקה של עריכת השילוח . על עמדה זו הגיב מ"י ברדיצ'בסקי וטען שספרות יפה חייבת לנבוע מן המצב הקיומי האמיתי של הסופר ושל הקולקטיב שאליו הוא פונה , וכיוון ש'המצב היהודי' הוא , בין השאר , מצבו של 'עם ספר , ' החי את חייו הרוחניים על פי הספרים ובאמצעותם , בהכרח תיכתב גם ספרותו היפה של העם היהודי בעיקר בלשון הספר , ובלבד שתהיה זו לשון ספר 'חיה ; ' כלומר , לשון הנובעת מיחס חי , לא מקובע וקפוא , אל הספר על כל אשר בו . ניתן לומר שגישתו של ברדיצ'בסקי בעניין זה היא שנעשתה לבסיסה של ספרות התחייה העברית משום שביטאה אמת קיומית , שנעשתה גם לאמת סגנונית פואטית . עם זאת העברית נותרה גם בתקופה זו מדיום ספרותי בעייתי , ולא רק משום החסרים שבה , שהקשו עד מאוד יצירת פרוזה עברית ריאליסטית , אלא גם משום העודפים שבה , שתבעו כביכול מן הסופר צלילה לעומקה הטקסטואלי–המילוני של השפה , שחייה בים המקורות העתיקים והפגנת יכולת אינטרטקסטואלית על חשבון היכולת להעמדת אמירה פשוטה , בהירה , חסכונית ומדויקת . אף על פי שנמצאו סופרים בולטים שחתרו לעברית מינימליסטית , רזה ומדויקת כזו ( אחד העם , ג' שופמן , במידה מסוימת גם י"ח ברנר ובשנות ה20– אף רחל בלובשטיין , אלישבע ביכובסקי ודוד פוגל , שהעמיד במאמרו " לשון וסגנון בספרותנו הצעירה" את הנורמה של הפשטות , הבהירות והחסכנות בלשון במרכז הפואטיקה המוצהרת והפרקטית שלו . הגישה הנורמטיבית נטתה לעבר מקסימליזם סגנוני ( ש"י עגנון , חיים הזז , אברהם שלונסקי , אורי צבי גרינברג ) במידה שהפכה את השפה עצמה אם לא לגיבור הראשי של הספרות , הרי לפחות לנוכחות שכמעט אי אפשר להתייחס אליה כאילו היתה מובנת מאליה , מדיום שקוף . חרף כל המכשולים הללו , ואולי דווקא בגללם , היתה הבחירה בלשון העברית – עד לעידן הישראלי – והנכונות להיאבק מאבק מר על מימוש הנורמות הספרותיות דווקא בשפה שלא נענתה להן , האקט המכריע והמשפיע ביותר בעיצוב דמותה של הספרות העברית החדשה . על רקע ארבע הנורמות ויחסי הגומלין המורכבים שביניהן ניתן להבין כמה מן הבעיות העיקריות שהעסיקו את חוקרי הספרות העברית החדשה , שכבר הוזכרו בחלקן , כגון השאלה מנדלי מוכר-ספרים ( שלום יעקב אברמוביץ – ( ' בעיית הבחירה בשפה העברית כשפת יצירה

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר