היסטוריוגרפיה כהבנה עצמית וכיצירת זהות: מ"חוכמת ישראל" עד היום

עמוד:119

התבוניות הבסיסית של המציאות ושל הרוח האנושית , וכך יצרה סינתזה של תבונה והיסטוריה במקום הניגוד ששרר ביניהן במאות קודמות . עקרונות הגישה ההיסטורית החדשה חדרו בו בזמן גם לעולמם של העוסקים ביהדות . אידיאולוגיית המדע הזאת הכריחה אותם לראות גם את הקיום היהודי כתהליך , נתון להשפעות ולשינויים , ולא כדבר שבקדושה . היא תבעה חקירה חופשית , פתיחות , ומעמד שווה בתהליך הבירור הביקורתי למקורות יהודיים ולא יהודיים כאחד . אימוץ הקטגוריות האלה , כך נטען בדרך כלל , היה למעשה חלק מתהליך הטמיעה של היהודים , בעיקר יהודים משכילים , בחברה ובתרבות שמסביבם . ההיסטוריה היהודית החדשה צמחה מתוך ההתבוללות , ונשאה עמה לכן מלכתחילה שורה של פרדוקסים : זה היה פרויקט שכוונתו להבין טוב יותר את היהדות ולשמר את ייחודה , אך הוא התבצע בתבניות ובשיטות שנלקחו מבחוץ . מי שניגשו עתה לכתוב היסטוריה יהודית עשו זאת כדי לעשותה מודרנית יותר , מתאימה לעולם המושגים של עידן חדש ומתחדש , ובתוך כך ביקשו לשמר את זהותם עתיקת היומין . הם ביקשו לנצל את הכלים שעולם המדע האוניברסלי סיפק להם – אך בעיקר כדי לשמור על הפרטיקולרי . משהו מן המתח הזה היה קיים גם בהיסטוריוגרפיה הכללית שנוצרה אז , אם בגרמניה ואם בצרפת , למשל . אך בהקשר היהודי נדמה שלמתח הזה היתה משמעות מיוחדת . הוא לא רק כלל מעבר מסוג אחד של מחשבה היסטורית למשנהו , אלא גם יצר נתק בין ההיסטוריוגרפיה החדשה לבין הכרת העבר המסורתית של היהודים והזיכרון הקיבוצי שלהם , זה שנשתמר עד אז כמעט ללא עזרתה של היסטוריוגרפיה כלשהי . בדיקת משמעותו ועומקו של השבר ובכל זאת יש מקום לבדוק את משמעותו ועומקו של השבר הזה מכמה כיוונים . ראשית , ייתכן שכמו בתולדות ההיסטוריוגרפיה הכללית , גם להיסטוריוגרפיה היהודית החדשה יש מקורות הטרוגניים יותר ואין היא רק תולדה של השפעת הגל ורנקה במסגרות המלומדות של האוניברסיטה הגרמנית . גם יוסף חיים ירושלמי בספרו זכור משנת 1982 וגם יצחק ( איסמר ) שורש בשורת מאמרים חשובים שפרסם על אודות ההיסטוריה של ההיסטוריוגרפיה היהודית וקיבץ לבסוף בכותרת ( בעברית ) הפנייה לעבר ביהדות המודרנית , רואים בראשית ההיסטוריוגרפיה המדעית ביהדות מהפכה . בדרך כלל נחשבה המאה ה18– למאה שבה לא גילתה העילית האינטלקטואלית עניין מיוחד בהיסטוריה . האופי הא–היסטורי של ערכי הנאורות מודגש בספרות המחקר לעתים קרובות . אך ראייה סטריאוטיפית זו של אופייה של הנאורות לא תצלח . יחד עם העיסוק בתבונה האנושית ובהשלכותיה המוסריות , עסקו הוגי הדעות של המאה ה18– לא מעט גם בהיסטוריה . אמנם , הם ליוו לא אחת את העיסוק הזה בהתנצלות , וההיסטוריה היתה לאחדים מהם , כפי שהיתה לאדוארד גיבון , מחבר ההיסטוריה על נפילתה וסופה של הקיסרות הרומית , ( 1776 ) רק בגדר של , " teaching by example Philosophy" ובכל זאת עניינם בתחום היה עמוק ומגוון . במחקרו החשוב על השכלה והיסטוריה העמיד אותנו שמואל פיינר על מרכזיותה של המחשבה ההיסטורית וחשיבותו של המחקר ההיסטורי גם בתנועת ההשכלה היהודית . אמנם משה מנדלסון לא מצא עניין בהיסטוריה , אך רבים מן ההולכים בעקבותיו הכירו בחשיבותה החינוכית והצרו על מצבה העגום אפילו בין יהודים משכילים . החיבורים ההיסטוריים של ראשוני המשכילים לא היו שיטתיים ומדעיים ולהיסטוריונים החובבים של תנועת ההשכלה הברלינאית גם לא היו יומרות בכיוון הזה , אך עניינם בהיסטוריה של היהודים והאופן שבו נטו להרחיב דיוקנאות של מורי בית המדרש ל"חוכמת ישראל" בברלין , . 1897 עקרונות הגישה ההיסטורית החדשה ראו את הקיום היהודי כתהליך הנתון לשינויים ולהשפעות היסטוריות ולא כהוויה מטפיזית ועל-זמנית

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא