אחד העם

עמוד:49

אחד העם מנחם ברינקר אחד העם ( שם העט של אשר גינצברג ( 1927-1856 – היה ההוגה המרכזי של יהדות מזרח–אירופה שניסה להתמודד עם תהליך החילון בעם ישראל . הוא ראה בו תהליך בלתי נמנע הגובר והולך , אך יש בו גם משום סכנה לעתידו של העם . את עצמו ראה כ"אגנוסטי , " כמי שאינו יכול לדעת אם אלוהים קיים או לא . על אף חינוכו המסורתי לא היה שומר מצוות . אבל הוא ניסה לטפח אהדה והבנה לדת היהודית אצל החילונים , כשם שראה צורך להטיף לשומרי מצוות "נאורים" להבין את החילונים ולשתף פעולה עמם למטרות לאומיות משותפות . מבחינה מסוימת אפשר לומר שכל הגותו – הן בחלקה המופשט והן בחלקה המעשי – עומדת בסימן השאיפה למצוא פרדיגמה , תבנית עיונית , וכמו כן גם מסגרת מעשית , לשיתוף הפעולה הזה . אחד העם החל את דרכו בכתיבה בענייני השעה ורק לאחר שנתפרסם בזכותה התחיל בונה שיטה מחשבתית שלמה להבנת תרבות ישראל . מכתביו הראשונים ברור היה שמדריכה אותו החרדה לעתידו של עם ישראל יותר משהיה מוטרד בשאלות עיוניות טהורות . לפי ניתוחו , שרוי עם ישראל בפיזור ובפירוד באנטישמיות ובגזענות לסוגיה נראות לסארטר תגובה אותנטית ל"מצב היהודי . " העדר האותנטיות מוביל יהודים מסוימים להתכחש לכל זיקה לעניינים יהודיים , להתרחק מחברת יהודים אחרים , לפחות כל עוד הם נמצאים בשדה הראייה של הלאיהודי , ולעתים גם להפנים ולאשרר את כל הדעות הקדומות האנטישמיות ביחס ליהודים – עמדה רדיקלית במיוחד שסארטר מכנה אותה "מזוכיזם יהודי . " ברמה המופשטת , האידיאולוגית , מוביל העדר האותנטיות את היהודי לאמץ השקפות עולם המבטלות לחלוטין את משמעותו של כל מרכיב ייחודי , מורשתי או תורשתי , בזהותו של הפרט : השקפות עולם הרואות ביהודי ( כמו בגבר או באישה , בפועל או בבורגני , בנוצרי או במוסלמי , בלבן או בשחור וכיו"ב ) לא יותר מאשר עוד עותק של "האדם באשר הוא אדם . " סארטר משבח אמנם את להטו של היהודי לחיפוש "האוניברסלי" ואת זיקתו לערכי הליברליזם והסוציאליזם הנובעת מכך , אך הוא סבור עם זאת שמקורותיו של הלהט הזה נגועים לעתים בהעדר אותנטיות . המובן החמור והצר של המונח "שנאה עצמית יהודית" חל אפוא רק על יהודים המצויים בסביבתם של לא–יהודים ורוצים בכל מחיר להיראות כמותם . ואולם ויכוחים תרבותיים ופוליטיים בישראל ובתפוצות הוציאו מונח זה מן ההקשר המיוחד הזה שבו יש לו מובן מדויק . מבקרי ספרות ופובליציסטים אורתודוקסים ייחסו "שנאה עצמית" לסופרים שונים שהיו ביקורתיים כלפי המציאות היהודית בגולה כמנדלי מו"ס או י"ח ברנר . דוברי הימין מייחסים "שנאה עצמית" לכל מי שמגלים יחס ביקורתי למדיניות ישראל בשטחים . לאחר שחדל המונח הזה לציין התכחשות ליהודיות מצד היהודי עצמו והחל לציין עמדות של יהודים בנוגע לתרבות או למדיניות של יהודים , הוא איבד את מובנו המקורי ונעשה לסתם כלי נשק בידי הסבורים שהם – ורק הם – נציגיה האמיתיים של היהדות עצמה . אישים " תושייה יהודית , " קריקטורה המתארת יהודי רפורמי המדליק נרות חנוכה על אשוח חג המולד . המובן החמור והצר של "שנאה עצמית יהודית" חל רק על יהודים המצויים בסביבתם של לאיהודים ורוצים בכל מחיר להיראות כמותם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא