ארץ–ישראל בתודעה ובהגות היהודית

עמוד:19

משתרשים חוקים ונהגים בארץ ובמחזור השנה של חברה חקלאית . הישיבה בארץ אינה תמיד בסימן היציבות וה 2 טחה ותדיר קיימות סכנות של מפלה צבאית או אסון טבע שיכפו נטישה . אך המקרא רואה בה את משכן הקבע של עם ישראל , ומספר על המאמץ לטהרה מפולחנים זרים , ולהשליט אמות מוסר על החברה והשלטון . אמנם היתה תקופה שבה התקיימו בארץ–ישראל שתי ממלכות , ישראל ויהודה , שנחלקו ביניהן בשאלות תיאולוגיות רבות ויחסן לקדושת הארץ לא היה שווה לגמרי ; אבל ההבדלים האלה נעלמו עם חיסולה של ממלכת ישראל , בשנת 722 לפסה"נ . אירועים מכונני–עם שתוארו במקרא התקיימו מחוץ לארץ : יציאת מצרים , מתן תורה . לאחר זמן גם החלה ההלכה להתגבש מחוץ לארץ–ישראל . אך כל אלה קשורים אל הארץ , ונוכחותה מורגשת גם כשרוב העם חי בגולה . לוח השנה של היהודי העובד את אלוהיו נקבע כאילו הוא חי את עברו בארץ–ישראל – אולי כי הוא אמור לשוב אליה . עם גלות בבל מתחילה הארץ להיעשות מחוז געגועים , שאליו אמורים לשוב ואותו מצ = וים לזכור . השיבה תובעת תיקון דרמתי , והיא תהיה שיבה מתקנת . בינתיים המצווה היא לזוכרה כארץ שחרבה , לקיים כמה ממצוות הפולחן שהתקיימו בה ולחוש את המרחק שבין החיים בה בעבר – ואולי גם בעתיד – לבין חיי האבל שבהווה בגולה . שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה , הבית השני והרפורמה הדתית מחדדים את הבעיה שבקיום גלות ומולדת זו בצד זו . רק חלק קטן מן העם חזר , וגם הוא משלים עם שלטון המעצמות על הארץ ומסתפק בקיום האוטונומיה הרוחנית–הדתית . נוצר מתח בין הגולה לבין הארץ , והוא מאפיין , מכאן ואילך , את תולדות ישראל : החיים בארץ רואים ביושבי הגולה את מי שלא נענו לקריאה , ואילו אלה אינם רואים במיעוט שהקים את הבית השני מופת מחייב . הגולה מאותגרת להקים חלופה לארץ , ומתחיל הוויכוח הגדול בין הסבורים שאין לקיים את חיי הקהילה היהודית על האבל וזיכרון האובדן לנצח לבין המבקשים לשמר את העדר תחושת הבית של היהודי בגלות . כל ימי הבית השני עומדים בסימן המחלוקת . הארץ היא מוקד של מאבקים בין מעצמות , וכשעולה תקוות השחרור המדיני מעולן של המעצמות , יש הרואים במרד גילוי של עצמיות עברית ויש המבקשים להרחיק את העם מהרפתקאות פוליטיות–צבאיות ולעשות את הפולחן הדתי , החורבן המדיני וחיי הגלות לבית חדש לרוח העם . כך הדבר עוד בימי הצלחת מרד החשמונאים ותקופת העצמאות שבאה אחריו , וכך גם לפני המרידות ברומא ובעת המרידות האלה . עם נפילת הבית השני נמשך הפילוג בעם . יש הרואים בחורבן החדש את כישלון רוח הלחימה ויכולת הלחימה של העם , ויש הרואים בו עונש מידי שמים על יומרת יתר ועל היצמדות לחיי הפוליטיקה והכוח שבאו במקום ההסתפקות במוסר , באמונה ובפולחן . עם אובדן העצמאות , גידולה של הגולה והידלדלות היישוב בארץ ניצבת דילמה חריפה לפני ההנהגה וההוגים : קיימת האפשרות שזיכרון הארץ שנחרבה והמודעות למצב הגלות יחוללו התקוממות שתביא על היהודים אסונות נוספים – היש אפוא לחנך לשכחת ארץ–ישראל כדי לתת כוח להנהגת הגולה ולהעניק "חיים נורמליים" לציבור שכבר נולד בגולה ואינו מבקש לחזור לארץ ? הוויתור על האמונה שמצב הגלות הוא מצב זמני יערער את האמונה בהשגחה ובברית שבין העם לאלוהיו , אך הזמן העובר " ללא גאולה" מצליח לערער את האמונה בזמניותה של הגולה . לדילמה הזאת לא ניתן פתרון שלם . תקופה ארוכה לאחר החורבן פורצות מרידות צבאיות בקרב הקהילות היהודיות בגולה , והדבר מורה שהמפנה התיאולוגי , הכרוך בראיית מצב הגלות כעונש מידי שמים שיש להשלים איתו עד לביאת הגואל , לא נחל ניצחון מלא . רק לאחר זמן באות התמודדויות תיאולוגיות עם המצב החדש ובאים שחזורים ריטואליים של יציאת מצרים ושל שיבת ציון , שהם חריגות סמליות ארעיות ממצב הגלות . אך ארץ–ישראל לא נשכחה : באותם מקרים חריגים שבהם יהודי הגלות מקורבים לשלטון הזר , עולה בהם זיכרון הריבונות שאבדה בחורבן , וכשהם נרדפים , עומד זיכרון הארץ במוקד חזיונות אפוקליפטיים ואוטופיים . חורבן הארץ מעיד גם על אסון נורא וגם על קץ הימים המצופה . החזיונות האלה מורים שמהלך העניינים הרגיל הקרוי היסטוריה אינו מוביל לסוף טוב . קץ כזה יגיע רק כאשר ההיסטוריה החילונית–הטבעית הגלויה לעין תסתיים , ואז יגיע עידן אחר שונה במקצב ובאיכות , שבו יחול שינוי רדיקלי לטובה בבני האדם . גם השבר שבסוף ההיסטוריה וגם העידן שיבוא אחריו אחוזים בחזיונות האלה בנופה של ארץ–ישראל . החזיונות הללו עוררו לא מעט חששות בהנהגה הדתית ובקרב ההוגים . היה כאן איום על סדרי חברה ופולחן וחשש למעשים פורצי גדר . פילוסופים רציונליסטיים ביקשו לנטרל דחפים משיחיים ולשוב ולקשור את תמונת הגאולה למצבים פוליטיים מוחשיים . אף שגם הם דבקו ברעיון הבנייה מחדש של הארץ , הם ביקשו לעקר את הדימויים הפנטסטיים שנקשרו בגאולה . על פי תפיסתם , עבודת האדמה בארץ , שלטון חילוני בה ופולחן מסורתי הם המדד להתרחשות הגאולה . המיסטיקה היהודית – הקבלה – אינה מוותרת על הזיקה לארץ–ישראל , האתר הנצחי של ההתגלות . הכיסופים אל אתריה של הארץ נעשים , בפירוש הקבלי של המסורת , מוקד לטקסים פולחניים . כאשר נפתחת הארץ לעלייה , בסוף המאה ה15– ובמהלך המאה שאחריה , מבקשים בה סימנים לתורת הסוד ומקדשים את המקומות שבהם פועלים מקובלים . עולי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא