|
|
עמוד:249
ובשביעי רצית בו וקדשתו, חמדת ימים אותו קראת, זכר למעשה בראשית. אלהינו ואלהי אבותינו, רצה נא במנוחתנו, וחדש עלינו ביום השבת הזה את החדש הזה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה ולכלכלה, לחיים טובים ולשלום, למחילת חטא ולסליחת עון [בשנה מעוברת [עד לראש חודש אדר-שני] מוסיפים: ולכפרת פשע]. ויהי החדש הזה סוף וקץ לכל צרותינו, תחלה וראש לפדיון נפשנו, כי בעמך ישראל בחרת מכל האמות, ושבת קדשך להם הודעת וחקי ראשי חדשים להם קבעת. ברוך אתה יהוה, מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. שלוש ברכות אחרונות [ה] ברכת העבודה רצה, יהוה אלהינו, בעמך ישראל ולתפלתם שעה, והשב את העבודה לדביר ביתך, חמדת ימים: החביב מכל הימים. יסוד המסורת הזו, כנראה, בדרשה על מה שנאמר בתורה בקשר לשבת: "ויכל אלהים ביום השביעי" [בראשית ב, ב], כאשר "ויכל" נדרש במשמע של כליון נפש, כיסופים, חימוד. רצה נא במנוחתנו: קבל את מנוחתנו ברצון. לפדיון: לגאולת. בשנה מעוברת: ביחידה המסיימת את הברכה נמצא שתים-עשרה בקשות ["לטובה ולברכה / לששון ולשמחה" וכו']. בשנה מעוברת, שיש בה שלושה עשר חודשים, מוסיפים [מחודש תשרי ועד לאדר שני, שהוא החודש הנוסף בשנה המעוברת] בקשה נוספת, כדי להעמיד בקשה אחת מול כל חודש וחודש. מנהג זה מתועד רק החל מן המאה השבע-עשרה.
|
|