|
|
עמוד:229
כבודו, כי בשם קדשך נשבעת לו, שלא יכבה נרו לעולם ועד. ברוך אתה יהוה, מגן דוד. על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום השבת הזה, שנתת לנו, יהוה אלהינו, לקדשה ולמנוחה, לכבוד ולתפארת. על הכל, יהוה אלהינו, אנחנו מודים לך ומברכים אותך. יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד. ברוך אתה יהוה, מקדש השבת. המפטיר שב למקומו ואל הבימה עולה החזן שיחזיר את ספר התורה לארון ויתפלל את תפילת מוסף. ברכות והכרזות לאחר קריאת התורה ברכה לראשי העם יקום פרקן מן שמיא, חנא וחסדא ורחמי וחיי אריכי ומזוני רויחי, וסיעתא דשמיא, ובריות גופא ונהורא מעליא, זרעא חיא וקימא, זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אוריתא, למרנן ורבנן ולרישי מתיבתא, ולדיני דבבא, לכל תלמידיהון, ולכל תלמידי תלמידיהון, ולכל מאן דעסקין העבודה: עבודת הקרבנות. גאולת ירושלים, ביאת המשיח וקדושת השבת. לאחר ההפטרה ממשיכים בתפילת מוסף [להלן עמ' 243], אבל אפשר שבימים קדומים לא נהגה תפילת מוסף בכל מקום, ובמקרה זה סיימו את תפילת השבת באמירת ההפטרה. על כן חשו המתפללים בצורך לסיים את התפילה ביחידת תפילה מרשימה במיוחד, ולפיכך הרחיבו את הברכות שלאחר ההפטרה, גם מצד מספרן וגם מצד נושאיהן. על כסאו לא ישב זר וכו': הברכה מניחה כי על כסאו של דוד יושב אדם שאינו ראוי לכך ומבקשת את סילוקו משם. נראה כי הרקע ההיסטורי לבקשה זו הוא הפולמוס שניהלו חכמים בשלהי ימי הבית השני כנגד החשמונאים, מלכי יהודה, שהיו בני שבט לוי ולא בני שבט יהודה, שבטו של דוד. ברכה לראשי העם: ברכה בארמית שמקורה בבבל בימי הגאונים. בנוסחה המקורי היא הזכירה גם את "מורינו ורבותינו החבורות הקדושות אשר בארץ ישראל ואשר בבבל, ראשי כלה [הם מן העומדים בראש הישיבה], ראשי הגולה" [המקור בארמית].
|
|