|
|
עמוד:101
תפילות השנה וברכותיה חודש טבת עשרה בטבת "בחודש העשירי [טבת] בעשור לחודש בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב ותבוא העיר במצור" [מלכים–ב כה, א-ב]. "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי [י"ז בתמוז] וצום החמישי [ט' באב] וצום השביעי [צום גדליה] וצום העשירי [י' בטבת] יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" [זכריה ח, יט]. עשרה בטבת הוא יום תענית ציבור שיסודו בתקופת המקרא, והוא נקבע לזכר תחילת המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 885 לפני הספירה. המצור נמשך שנתיים, עד שבעה עשר בתמוז של שנת 685, ובתשעה באב בשנה זו חרב הבית הראשון. לאחר מלחמת העולם השנייה קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי לקרבנות השואה, ואומרים בו קדיש יתום לעילוי נשמותיהם של הנספים הרבים שיום מותם לא נודע. עשרה בטבת [או: יו"ד בטבת] הוא יום של תענית שראשיתה עם עלות השחר וסופה עם צאת הכוכבים. בבית הכנסת נאמרות סליחות, נקראות פרשיות מיוחדות בתורה וחלים שינויים אחדים בתפילה. בבית יש הנוהגים להדליק נר זכרון לחללי השואה. הקדיש בטכס לווית המת, בתקופת ה"שבעה" שלאחריה ולאחר מכן במשך אחד-עשר חודשים, וכן בימי הזכרון לנפטרים ובאירועי זכרון ציבוריים וממלכתיים אומרים האבלים קדיש. הקדיש נאמר בציבור, במקומות שונים במהלך התפילה, וכן ליד הקבר ובטכסי זכרון. וזה נוסח קדיש האבלים הקרוי גם "קדיש יתום". הוא כתוב ארמית ובצידו מובא תרגומו לעברית. הקדיש: ראה בהרחבה בכרך השבת, עמ' .205
|
|