|
|
עמוד:9
מבוא בעת האחרונה נהוג לטעון כי הדילמה המדינית והמוסרית העיקרית שבפניה ניצבת כיום מדינת ישראל היא הצורך לבחור בין שני העקרונות המכוננים של תרבותה הפוליטית : המחויבות הפרטיקולריסטית למדינה יהודית מכאן והמחויבות האוניברסליסטית לדמוקרטיה מערבית מכאן . העיקרון האחד מבטא לכאורה את הרצון במדינת לאום הומוגנית , באמצעות הדרתם של הפלסטינים מאזרחות שווה , ואילו השני נועד לספק את השאיפה לדמוקרטיזציה , כאשר ישראל תהפוך להיות מדינת כל אזרחיה ( ראו עיוני משפט ; 1995 מאוטנר ואחרים ; 1998 מרגולין ; 1999 גביזון ; 1999 דוד . ( 2000 התיאור הפורמליסטי הקיצוני של שני העקרונות המדיניים ושל המצדדים בהם מדגיש את העוינות ההדדית המושרשת שבה הם שרויים , ומטשטש את המתחים הפנימיים המלווים כל אחת משתי העמדות . את הצד היהודי בנוסחה היהודית דמוקרטית מסבכת הסתירה בין הציונות כתנועה לאומית חילונית , השואפת להגדרה עצמית לעם היהודי , לבין היהדות הן כמסורת דתית והן - בגירסתה האורתודוקסית - כדת מדינה * . ההבחנה היהודית דמוקרטית אף מסווה את הריבוד האתני השיטתי של היהודים בישראל . גם משמעותה של הדמוקרטיה רחוקה מלהיות מובנת מאליה בהקשר הישראלי . הפרשנויות של מושג זה בישראל נעות בין הסדרה פורמליסטית של הליכי בחירות , לבין תפיסה חדשה יותר של דמוקרטיה מהותית , ליברלית , שעיקרה חברה אזרחית מתפקדת . ובעיקר , הדיכוטומיה יהדות דמוקרטיה מכסה על כך שהמתח בין שני העקרונות המכוננים הללו * נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ניסח את ההבחנה במילים מפורשות : "לדעתי הציונות , מזה , וההלכה היהודית , מזה , הטביעו את חותמן על אופיה היהודי של מדינת ישראל" ( מרגולין . ( 12 = 1999 הדברים נאמרו בכינוס , אחד מני רבים בשנים האחרונות , שהוקדש לסתירות האפשריות בין אופיה היהודי של ישראל לאופיה הדמוקרטי .
|
|