|
|
עמוד:13
הזה שלעיתים מתחדש . בחוץ היה גשום , ובתוך הבית כמעט חשוך . חדיג'ה ואחותה הזקנה יושבות על מחצלת , ובודקות את התרופות שנתן רופא המחנה לאחות . היא סובלת מאסתמה . המורים והרופאים העובדים במחנות הפליטים באים בדרך כלל מבחוץ , מן הערים הסמו כות . את התפקידים הפשוטים יותר , ניקיון וסניטציה ובניה , ממלאים תושבי המחנה . בבית שאני שוהה בו כעת גרות חמש נפשות . בחדר שאנו שותים בו את התה יש ארון אחד ועליו מזוודה פתוחה למחצה . כאילו מוכנה לצאת שוב לדרך . כמה כסאות עץ עשויים ביד לא אמונה , כמה מדפים ועליהם ירקות . האשה הצעירה , הדרוכה , מגישה תפוחי זהב וסכין לקילוף . רהיט נוסף שיש בכל בית כאן הוא ארגז הנדוניה של בעלת הבית , ארגז העשוי מגזעו הרך של כליל החורש . שם היא שומרת את כלי המיטה שהביאה איתה , את שימלת החתונה , ואולי איזה דבר מותרות ילדותי , צעצוע , מטפחת יפה - הרי היא היתה כמעט ילדה כשנישאה לאיש . ואם יציע לך היום מישהו לקבל דונם אדמה במקום יפה , מואר , באוויר הפתוח ? כן , כן , היא מגחכת , בטח , אבל רק באדמתי שלי . שם . גם היא מדקלמת זאת , כמו הפוליטיקאים , כמו אלה המסרסרים בגורלה כבר עשרות שנים . לה לפחות יש הזכות לכך . אני מנסה להיזכר כמה פעמים החמיצו מנהיגי הפלסטינים הזדמנויות להשיג לעצמם נחלה : היתה הצעת החלוקה של 37 והיתה ההצעה השניה של , 47 ואולי היו עוד הזדמנויות . הם - בעיוורונם - דחו הכל . אנחנו שותים בשתיקה . הגברים נמצאים בעבודה . על הקיר - שני מסמרים . הם קולב הבגדים . על אחד מהם תלוי עקאל שחור של כאפיה . מי ששירת ב"שטחים" יודע איך נראים חדרים כאלה מבפנים בשעת לילה . מי שהשתתף בחיפושים , בהטלת עוצר , בתפיסת חשוד בלילה זוכר את הכניסה האלימה לתוך חדרים כאלה שישנים בהם כמה אנשים בצפיפות , בסרחון לא מאוורר , שלושה וארבעה יחד מתחת לשמיכות צמר דוקרניות , לבושים גם בשנתם בבגדי עבודתם , במוכנים בכל רגע לקום וללכת לאן שיאמרו להם , מתעוררים בבהלה , ממצמצים מול הפנס , ילדים צווחים , לפעמים זוג באמצע ההתעלסות , חיילים מקיפים את הבית , חלקם - בנעליים מלאות בוץ לאחר הצעידה בשבילי המחנה
|
|