|
|
עמוד:7
1 האדם הוא כמו שיבולת ב י ום גשם עכור , בסוף חודש מארס , אני יורד מן הכביש הראשי המוליך מביתי בירושלים לחברון , ונכנס למחנה הפליטים דהיישה 12 . אלף איש מתגוררים שם בצפיפות דיור שהיא מן הגבוהות בעולם , והבתים מגובבים זה על זה , וכל בית אב מצמיח סביבו גידולי בטון מכוערים , ומוטות ברזל חלודים מתגיירים על פניהם , ופורצים מתוכם כאצבעות פרושות . את מי השתיה מביאים בדהיישה מן הבאר . מים זורמים יש בעיקר בערוצי השבילים , מי גשם ומי ביוב , ואני מדלג בין שלוליות , ואחר כך כבר לא מדלג , כי יש משהו מגוחך - כמעט לא הוגן - בהישמרות איסטניסית כאן מפני כמה טיפות של זוהמה . ליד כל בית - חצר . החצרות קטנות , מגודרות בפחים ונקיות מאוד . בכל חצר עומדת ג'ארה גדולה , מכוסה בד , ובה מי המעיין . אבל כל תושב במקום מקפיד לומר מייד , כי המים במעיין של כפרו היו מתוקים יותר . " אצלנו , בעין עזרב " , היא נאנחת ( שמה חדיג'ה , היא זקנה מאוד , ( " היו המים כל כך זכים ובריאים , עד שאיש אחד , שהיה כבר גוסס , נכנם לתוכם , שתה כמה לגימות ורחץ את בשרו - ומייד הבריא " . והיא מטה את ראשה ונועצת בי מבט בוחן , מלגלג : "אז מה אתה אומר " ? אני מגלה - במבוכה מסויימת , עלי להודות - שהיא מזכירה לי את סבתא שלי והסיפורים שלה על פולניה , שממנה נעקרה . על הנחל . על
|
|