פתיח הברושים שבמגדיאל

עמוד:12

ברור היה לי , שאמו מנחשת את עמדתי באשר להחלטה על מקום הקבורה . תמהתי אם היא מתרגמת אותה בעבורי לשפה שתערב לאוזני או תסתום את טעוני , או שמא היא עצמה נזקקה להשוואה הזאת כדי להקל עליה את הפרידה והמרחק שכפו עליה נכדיה . לסבו של יחזקאל דאום , שהיה גם סבה של אמי , היו שישה ילדים , שתי בנות וארבעה בנים . הוא עצמו היה מראשוני תנועת " המזרחי" - ציוני דתי שעקר את משפחתו מוורשה ב 1924 והביאה למגדיאל שבשרון . בת אחת שלו ( בעקבות בעלה ) ובן אחד ( בעקבות אישתו ) המשיכו בדרכו הציונית דתית . האחרים , למעט אחד הנכדים , הלכו ורחקו ממנה . יחזקאל ואחיותיו גדלו באחת משתי המשפחות הדתיות . אהבתי לבלות ימים ארוכים בחצרות מגדיאל שבהם גרו דודי אמי זה לצד זה . העובדה שבאחד מהם נשמרה השבת לא בלטה על רקע המסורתיות שאפיינה את שני הבתים האחרים . מרים ויונית שהיו בערך בגילי על אף שהיו בנות דודי אמי , היו חברות נפלאות לשוטטות ולמשחקים , לטיפוס על עצי ההדר והשםק ולעישון בדלי סיגריות אסורות מאחורי הלולים . ממרים למדתי שצריך לחכות עד שייצאו שלושה כוכבים במוצאי השבת , כדי שאפשר יהיה לאסוף את הביצים וגם כמה בדיחות גסות של ילדות . מיונית הלא דתית למדתי את תפילת הבוקר שאמרה בבית הספר הממלכתי דתי שלה , כי במושבה לא היה בית םפר יסודי אחר . אם היתה מגדיאל מקום אחר בעבורי , היתה כך בשל קצב החיים שלה והיותה שונה כל כך מן השכונה שבה גדלתי בשולי העיר הגדולה . במשך הזמן פחתו הביקורים וגדלו המרחקים . את משחקי הילדות החליפו עמדות והחלטות , אופנות ודימויים שצבעו את הקשר והאהבה הישנים . מאום לא נותר תמים או מובן מאליו . ההיסטוריה הפרטית של משפחת דאום ופיצולה לביוגרפיות רבות הינה דוגמה אחת למבוע שכיח כל כך בחברה הישראלית , שמיקם את מרים ואותי משני צדיו של מתרס חברתי , אידאולוגי ופוליטי . עבודה זו החזירה אותי "לשדה" של מרים . בחרתי לחקור את

עם עובד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר