|
|
עמוד:i7
שלמי תודה עשרים השנים שחלפו מאז יצא ברל לאור לראשונה , לא היטיבו עם מרבית האנשים אשר ביקשתי להודות להם במהדורה הראשונה . ראש וראשון ביניהם אלעזר משה סלוצקין , חבר קיבוץ עין חרוד וגיסו של ברל , שהלך לעולמו לאחר יום הולדתו המאה . סלוצקין היה לי ידיד נפש אהוב , שראיתי לעצמי תמיד זכות מיוחדת להתחמם בחום האנושיות העמוקה ששפע ממנו עד יומו האחרון . עם כל הערכתו את הספר , ליבו כאב עליו משום דברי הביקורת שכתבתי על לאה מירון כצנלסון , רעייתו של ברל . כהומניסט אמיתי , וכפמיניסט שלא מדעת , הוא ראה באישה בתנועה הקבוצית את קורבן הסדרים החברתיים שהטילו עליה מעמסה כבדה בהרבה מזו שהוטלה על הגבר — יום עבודה מלא ולאחריו טיפול בילדים . לאה מירון של סלוצקין היתה הגיסה המסורה לאחותה ( רעייתו ) והדודה האוהבת לילדיהם . הדימוי של האשה שלא השכילה ליצור חמימות משפחתית לברל לא היה מקובל עליו . אך כדי שלא יצטרך להטיל בי רבב של שיקול דעת מוטעה , נטה לקחת את האשמה על עצמו : כנראה , חשב , שהוא לא הצליח להעביר לי את גדלות הנפש של לאה . היות שהתוכנות בספר זה על חיי האישות של ברל , במיוחד המשולש לאה ברל שרה , נתגלו לי בזכות גילוי הלב והאמון של סלוצקין , רואה אני לי חוב של כבור להביא את הסתייגותו זו בפני הקורא . ברל קירב אותי לאנשים רבים . אחד מאלה שאני מוקירה במיוחד את הקשר עימו הוא אהוביה מלכין , שערך את הספר . אהבתי את השיחות הארוכות בינינו , שנתלוו לעריכת הספר , והיו מעין מדריך בניבכי החברה היישובית . אהוביה מעולם לא ניסה לכפות עלי דעה או עמדה , אך גם השכיל למנוע בעדי מלמעוד מעידות . הידע האנציקלופדי שלו , חוכמתו וההעדר המוחלט של צדקנות , שמאפיינים אותו עד היום הזה , הפכו את הידידות עימו לאחד הנכסים היקרים לי ביותר שרכשתי בעקבות ברל . אלי שאלתיאל , מחליפו של אהוביה ב"עם עובד , " עודד אותי לחזור ולהוציא מהדורה חדשה של הספר לרגל מלאת עשרים שנה להופעתו .
|
|