|
|
עמוד:440
עיר דתית רוחנית תכונה גאוגרפית נוספת שאנו יכולים למנות בירושלים שבין החומות ( לבד משתי התכונות הקודמות שייחסנו לה ו היותה עיר היסטורית עתיקה ועיר מוסלמית מזרחית , ( היא היותה עיר דתית רוחנית . מעמדה האוניברסלי המיוחד של ירושלים נובע מכך שהיא העיר היחידה בעולם שנתקדשה לשלוש הדתות המונותאיסטיות — היהדות , הנצרות והאיסלאם . הדח היא גורם מפתח בהבנת התפתחותה של עיר היסטורית עתיקה זו . נראה כי בשום תקופה מחקופותיה ההיסטוריות לא מילאה ירושלים תפקיר כלכלי בעל חשיבות כלשהי . אין לעיר כל אוצרות טבע או מקורות אנרגיה , והאיזור הכפרי שבסביבותיה דל יחסית ואין בכוחו לשמש לה עורף ( הינטרלנד ) חקלאי ראוי לשמו . בתקופותיה ההיסטוריות השונות גם לא נמצאה העיר בקרבתן של דרכי מסחר בין לאומיות —דבר שעשוי היה להביא לצמיחתה הכלכלית והיישובית . אין לקבל את הרעה שחשיבותה של ירושלים נבעה ממיקומה בהצטלבות דרך האורך של גב ההר בארץ ישראל ודרך הרוחב שחיברה את חוף הים עם עבר הירדן ; מקומות רבים אחרים לאורך דרך ההר , כגון ; גבעת בנימין , בית אל , גבעון ועוד , היו מתאימים יותר מבחינה זו . ירושלים היבוסית אף לא שכנה על דרך ההר עצמה , אלא בשוליה , שכן הדרך עברה בקו פרשת המים הטופוגרפית של איזור ההר , ואילו העיר יבוס נמצאה בריחוק מה ממנה מזרחה , בשטח נמוך ליד עמק הקידרון . מעלותיה של יבוס היו קיומו של מקור מים חיים —מעיין הגיחון —בתחומה , ובהימצאותה על פני שלוחה טופוגרפית שעמקים הקיפוה מרוב צדדיה , מצב שאפשר הקמת מערכת ביצורים חזקים ביותר במושגי הימים ההם . ברם , נתונים דומים היו לשורה ארוכה של ערים בארץ ישראל , ואף אין בהם להסביר את מעמדה הרם של ירושלים בתקופות מאוחרות יותר . ועוד יש לומר , בי השטח שהעיר נמצאה בו לא הקל על התפשטות עירונית , פניה של ירושלים הקדומה היו לא למערב , אלא דווקא מזרחה , לעברהמדבר . מבחינה פוליטיתשימשה העיר מדי פעם בירה של האיזור ושל מלכויות שנתכוננו בה , אך גם בכך לא היה עיקר חשיבותה ; מעמדה הדתי רוחני הוא שהביא להתפתחותה של ירושלים והוא שהיקנה לה את חשיבותה העולמית . הראשון שקבע לירושלים מעמד מיוחד היה , בנראה , דוד המלך . מסתבר שעשה זאת קודם כל מתוך שיקולים פוליטיים , שבן בחר לקבוע את בירת ממלכתו המאוחדת בעיר ניטראלית , שלא זוהתה עם שבט מסוים מישראל , ובמיוחד לא עם אחד משני השבטים החזקים , יהודה ובנימין . אחר כך העניק דוד לירושלים גם מעמד מיוחד של קדושה , בהביאו אליה את ארון הברית , ובהעלותו את הרעיון בדבר הצורך לבנות בה מקרש —מפעל אשר הגשים בנו שלמה . קביעת ירושלים בימי דוד ושלמה כעיר הקדושה לעם ישראל נשארה בתקפה בכל הדורות ונמשכת עד ירושלים של המאה ה , 19 והן מאפיינות את העיר במידה מסוימת עד היום . רומה שמותר לכנות תכונות אלו חיצוניות , הן אינן מתבטאות לא במערך העיר , לא במבנה הפנימי שלה ולא בארגון הכללי של מוסדותיה , אלא בקיום תרבות 'מזרחית' אחת אצל כל תושביה —מוסלמים , נוצרים ויהודים כאחד . תרבות זו הקיפה את המזון , הלבוש , צורת המגורים , נוהגי החיים בבית וברחוב , דרך המקח והממכר בשווקים , התובלה האפיינית בעזרת בעלי חיים , ודרך האספקה המיוחדת של המים . היא התבטאה בהעדר חוש אסתטי , בכיבוד קיצוני של ערכים מסרתיים , בהכוונה פנימה של החיים הפרטיים ובהכוונה החוצה של חיי המסחר . כל אלה ועור תכונות מזרחיות אפייניות אחרות הן המעניקות את המראה האפייני לערים המוסלמיות , והם ששיוו גם לירושלים העתיקה של המאה ה 9 ו את הצביון התרבותי החיצוני של עיר מזרחית טיפוסית .
|
|