א

עמוד:288

הלא הפראנקים עשו מאמצים גלויים להעניק לירושלים אופי נוצרי בולט ? . חילול מסגדים ובתי כנסת או הפיכתם לכנסיות , איסור מגוריהם של שאינם נוצרים בעיר וכיוצא באלה . צעדים אלו ידועים היו יפה למוסלמים כפי שגם ידוע היה להם כי ירושלים היתה יעדו העליון של המסע הראשון והמסעים שבאו אחריו , וכן כי היתה בירתה של הממלכה שנקראה על שמה , היא ממלכת ירושלים הצלבנית . לכאורה די היה בכל אלה כדי לזעזע את המוסלמים מאדישותם , אך לא כן היה . אפילו באותם חוגים מוסלמיים של נאמני ג'האד , שראו מלכתחילה בפראנקים כופרים וקראו לבני אמונתם להיחל ץ למלחמת מצווה לגירושם , אין שומעים על ירושלים . ( יוצא מכלל זה היה חכם המשפט הדמשקאי עלי בן טאהר אלסלמי , שבו נדון בהמשך ( . מן ההכרח לחפש אחר הסבר נוסף , מעמיק יותר , לאדישות המוסלמית . הסבר כזה אכן עולה כבר במעומעם מהנתונים שנסקרו לעיל . מעמדו הרופף של רעיון קדושת ירושלים בתודעת האסלאם בכלל . חולשה זו נבעה בראש ובראשונה מהעובדה כי חלק ניכר מהתיאולוגים וחכמי המשפט המוסלמי התנגדו בחריפות למקום הנכבד שהעניקו המיסטיקנים ( הצופים ) לירושלים , וגינו כ'חידושים' ( בדעה ) את המסורות היהודיות הנוצריות שעליהן נבנה הטיעון לקדושתה המיוחדת . דומה שהתנגדות זו בלמה את התפשטותו והשתרשותו של רעיון ירושלים באסלאם . זאת אף זאת ; חשיבותה המועטה של ירושלים כמרכז אוכלוסין וכמרכז מינהלי ורוחני בוודאי תרמו אף הם להמעטת יוקרתה . פולחן ירושלים — בניגוד לפולחן מכה ומדינה — היה משום כך פולחן מקומי גרידא , המקובל בארץ ישראל ובדרום סוריה בלבד . השערה זו מתאשרת על ידי תיאורו של הנוסע הפרסי נאצר דו'סרו ( בשנת ( 1046 על ערי מוצאם של עולי הרגל המוסלמיים לירושלים . ראיה נוספת היא העובדה שמחברי ספרות שבחי ירושלים ( פצאאל אלקדס ) — סוג ספרותי שצמח רק במאה הי"א , מאוחר מאוד ביחס ל'שבחי מכה ומדינה' — היו כולם מבני העיר " . בהיעדר תודעה עממית חזקה על קדושת ירושלים , מה פלא כי נפילתה לא עוררה הד רב בעולם האסלאם ? על אחת כמה וכמה מאחר שהנסיבות ההיסטוריות הספציפיות ( של ראשית המאה הי"ב ) לא היו נוחות לכך כלל ועיקר . היו אמנם מוסלמים שהגיבו ביתר חריפות על כיבוש העיר , אולם אם נתעלם מכמה 'נבואות' אפוקריפיות על כיבושה של העיר מחדש , שהומצאו בשלהי המאה הי"ב ויוחסו לראשיתה של אותה מאה " , ייוותרו לנו בנידון זה שלוש עדויות בלבד , ואף הללו קשה מאוד להעריך נכונה את משמעותן . העדות הראשונה מצויה בהספד שכתב ההיסטוריון ס _? ט אבן אלג'וזי על אבו אלקאסם אלסמרקנדי ( נפטר בשנת "' . ( 1142 סמרקנדי טען כי הנביא מוחמד הופיע לפניו בחלום ( לפני ( 1096 והודיעו כי שואה עומדת להתחולל באסלאם , 'וזמן מה לאחר מכן — אמר סמרקנדי — נפלה ירושלים . ' קשה לקבוע , לצערנו , מתי החל סמרקנדי להעריך כך את כיבוש העיר . עדות שנייה היא זו של הקאצי של סביליה , אבו בכר אבן אלעךבי , ששהה במזרח בבקשת תורה ודעת בעצם שנות הפלישה הצלבנית קודם שחזר לספרד בשנת . 1102 בתארו את מסע הצלב הראשון , הוא שם דגש ' - אבן אלקלאנסי , עמ' ; 171 אלעטימי . עמי ; 369 אסאמה בן מנקד , ' כתאב אלאעתבאר , הוצאת חתי , פרינסטון , 1930 עמ' 6 . 139 , 69 גויטיין , קדושת ירושלים . עמי Nasir-i-Husrau . Relulion de Voyage , trad . Ch . . 145-140 s SchdTer , Paris _ixki , p . 67 ראה ; סיון , שבחי ירושלים ; חסון , ירושלים . " ראה : אבו שאמה , . 113 , 104 יוניני , ד'יל מראת אלזמאן . ד . חידראבאד . 1961 עמ' '" . 273 סבט אבן אלגיתי , עמ' . 1 X 1

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא