|
|
עמוד:180
דמותן של הקהילות השונות תכונות משותפות של החברה הנוצרית המקומית כפי שככר נאמר , ממלכת ירושלים הצלבנית היתה מדינה פראנקית , נשלטת על ידי אליטה פראנקית , מערב אירופית , שפולחנה הפולחן הלטיני . כל שאר תושבי הממלכה הוחזקו במידה שווה שונים מן הפראנקים . מבנהו הפיאודאלי של המשטר , וכן החובות והזכויות של אזרחיו בתחומי הצבא , הכספים והמשפט , היו מוגבלים לאירופים אלה . כל האחרים חיו בחברותיהם נחותות הדרגה , בין אם היו נוצרים , יהודים או מוסלמים . לכל קהילה מקומית היו בתי דין משלה ומנהיגים כמקובל עליה ( בדרך ההשפעה הביזאנטית כמרוצת העשורים הראשונים של הכיבוש הצלבני בסוריה ובארץ ישראל שררו יחסים צוננים עם ביזאנטיון . כשליט הנוצרי העליון באיזור , ציפה הקיסר אלקסיוס קומננוס כי פירות הכיבושים הצלבניים יועברו לידיו . ציפיות אלו נגעו כוודאי לאנטיוכיה , ואולי אף לטריפולי , אךסה וירושלים ( שלא חזרה לידי ביזאנטיון במאה הי . ( ' הקיסר יוחנן ( 1143-1118 ) ניסה לממש את תביעתו על אנטיוכיה הלכה למעשה ופעמיים נכנס אל העיר , ואף דרש מן המלך פולק שיקבל את פניו בירושלים . הקיסר עמנואל , ( 1180-1143 ) אף כי התמיד בתביעותיו כלפי אנטיוכיה , בחר בדרך פייסנית במגעיו עם ירושלים . בשנת 1159 הגיע המלך באלדוין השלישי לידי הסכם עם הקיסר , ולאחר מכן תכננו שני השליטים סדרת מסעות צבאיים משותפים , תוך ניצול הצי היווני , לכיבושה של מצרים . כעקבות הסדרים אלה הופיעה שורת נכבדים ביזאנטיים בירושלים , ביניהם ה ? 3 גאדוקס ( אדמיראל ) יוחנן _קונטוקטפנוס , ( 1160 , 1158 ) אנדרוניקוס קומננוס 11164-1163 ) לימים — קיסר כיזאנטיון , ( והמגאדוקס אנדרוניקוס קונטוסטפנוס ;( 1169 ) אורחים אלה העניקו תחושת גאווה לתושביה היווניים של ירושלים . בדומה לדיונים הכנסייתיים ברום קלעה , ( 1179-1171 ) ההתקרבות הפוליטית בין ירושלים וקונסטנטינופול לא השפיעה הרבה על הנוצרים המזרחיים בארץ ישראל . לעומת זאת , הדיפלומאטיה של עמנואל כללה את המנזרים והמקומות המקודשים של הנוצרים המזרחיים . מעבר לפסיפס הביזאנטי המפורסם בבסיליקת המולד שבבית לחם ( 1169 ) לא שרד הרבה מנדבת לבו של הקיסר , אך המנזר הידוע על שם יוחנן המטביל שעל יד יריחו ומנזר מר אליאס ( בדרך מירושלים לבית לחם ) שוקמו גם הם במימון קיסרי , וחלק מן הכספים מצא את דרכו גם אל כנסיית הקבר ושימש לקישוט המבנה הצלבני המחודש . אך רק קהילת היוונים האורתודוקסיים ( המלכיתים ) נהנתה משיפור זה של היחסים בין ביזאנטיון והפראנקים , ו'תור הזהב' הזה בא לקצו הפתאומי עם מות הקיסר בשנת . 1180 במערך זה , על זיקתו הקרובה לחיי הנזירות , נודעה חשיבות גם לרוח של פיוס בין חומות המנזרים עצמם . מן הטיפיקון ( _וחיוחז 0 סדר עבודת הקודש בכנסיות המזרחיות ) של מנזר סבס ( 1122 ) והסיפורים הרומנטיים על מוצאה של אגודת הנזירים הכרמליטיים , וכן גם מהערות בספרי מסעות , עולה כי אנשים שנהגו לפי הפולחן הלטיני חיו לצדם של נזירים שקיימו את הפולחן היווני במנזריהם . אף על פי שתופעה זו לא היתה שכיחה , נראה שהיתה מצויה בין פראנקים אדוקים בני נישואי תערובת או מי שכיבדו את הכנסייה המזרחית .
|
|