|
|
עמוד:9
התנועה הציונית והערבים ישראל קולת בשנים האחרונות רבתה ההתעניינות של הציבור והחוקרים גם יחד בנושא היחסים היהודיים-ערביים . מבחינת ההיסטוריה הציונית הרי עצם העברת מוקד העניין מן "השאלה היהודית" לגווניה אל בעיית היחסים היהודיים-ערביים היא משמעותית ביותר . היא מעתיקה את מרחב הדיון ואת השדה , שבו טמונה הבעיה ובו מבוקש הפתרון , מן ההיסטוריה היהודית והמצוקה היהודית אל השתלשלות היחסים במורח התיכון . העתקה ואת משנה את הפרופורציות שהראייה ההיסטורית הציונית הורגלה בהן — כאשר , לעומת מהלכה של כל ההיסטוריה היהודית וצרכיו של כל העם היהודי , הוצבה בעיה שנחשבה מקומית וקטנה יחסית . הדיון בנושא זה מהווה מבחן למחשבה ההיסטורית — ליכולתה לחקור את העובדות ללא סילוף ואפולוגטיקה , ולכושרה לעסוק לא רק בעובדות פוליטיות , בטחוניות , כלכליות ואידיאולוגיות , אלא גם במערכות פוליטיות ובמבנים חברתיים . על מישור מופשט יותר מאפשר העיון ההיסטורי להבחין בין היסטוריה שיש לה משמעות קבועה מראש ונחרצת , היסטוריה של התגשמות ערכים מוחלטים , לבין היסטוריה הפתוחה בפני בחירה והכרעה אנושית . הדגם של תנועות לאומיות עשוי לשרת אותנו באופן חלקי בלבד , כאשר אנחנו דנים במסכת היחסים היהודיים - ערביים , כאן יש לא רק ניגוד לאומי בעניין טריטוריה ורוב , אלא גם מרחק דתי ותרבותי . האוכלוסיות מעורבות זו בזו , והפגישה אינה רק של כלל לאומי ובעניינים עקרוניים , אלא גם של פרטים הנפגשים בחיי היומיום ; הפגיעה והקיפוח הם לא רק של הכלל אלא גם של הפרט . לא זו בלבד שבין היהודים לערבים נטוש מאבק על אותה כברת ארץ , ומאבק זה נוגע לגורל הפרט ולא רק לגורל הכלל הלאומי — קיימת גם מעמסה של היחסים ההיסטורים שבין האיסלאם לבין היהדות . בימינו נוספה מחלוקת בדבר עצם הגדרת הלאומיות . הערבים מנתקים להלכה את הלאומיות הערבית מן מאמר זה הוא תמציתו של חיבור רחב יותר בנושא זה , שיראה אור בקרוב בהוצאת מרכז זלמן שזר .
|
|