|
|
עמוד:8
ומורה דרך לתנועה הלאומית הערבית , ובחשבון סופי אף תשמש גורם מרכזי בדרכי גיבושה ובצמיחת תודעתה העצמית . במוקדם או במאוחר הגיעו כל הזרמים הציוניים להכרה שאין לפייס את הערבים — אף לא את המתונים ביותר — אלא על ידי ויתור על עצם מהותה של הציונות ועל שאיפתה להוות גורם מדיני עצמאי בארץ ישראל בצורה כלשהי . פרט ליחידים ( ובתקופות שונות , אלה לא היו מעטים ) שנואשו מן הציונות , היתה המסקנה הכללית , שאין ברירה אלא להיאבק בכוח בהתנגדות הערבית , אם כי רוב הזרמים הציוניים לא קיבלו את תורת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי . למרות הטראגיות שבמצב של התנגשות , לא בין "צדק לעוול , " אלא בין " זכות לזכות , " בין "צדק גדול יותר" וחיוני יותר ( בייחוד בשנות ה 30 וה , 40 כשהעליה לארץ פירושה היה הצלת חיים ממש , וההתנגדות לה — הפקרה למוות בטוח ) לבין "צדק פחות" — מגדיר היחס לצד שכנגד במידה רבה את דרכן המדינית וגישתן המוסרית של שתי התנועות הלאומיות . האמונה התמימה של הציונות ב"שיבה למזרח , " ב"קירבה בין שני העמים השמיים , " ובבניין הארץ "המשותפת לשני העמים , " נבעה ממושגי היסוד של האידיאולוגיה הציונית ומשאיפת רוב זרמיה להקמת חברה מתוקנת או "מדינה סוציאליסטית" בארץ ישראל . לא רק פרגמאטיזם מדיני אלא גם הצורך בצידוק מוסרי דחפו רבים בתוכה לחפש דרכי פשרה ולקבל את תוכנית החלוקה . עצם הגיוון וריבוי הזרמים והפולמוסים בציונות גרמו לחיפושי דרך ולשאיפות התקרבות והבנה עם הצד שכנגד . שלילתה המוחלטת של התנועה הערבית — מראשיתה עד ל'אמנה הפלשתינאית' — את הציונות , אי ההכרה בקיום תנועה לאומית יהודית והגדרתה כמזימה של כוחות הרשע ( ויהיו אלה "אויבי האיסלאם , " " בולשביקים" או "אימפריאליסטים ;( " האופי הטוטאליטארי של ההתעוררות הערבית , שןרם לנכונות לחפש בעלי ברית גם באיטליה הפאשיסטית ובגרמניה הנאצית ; והנסיונות החוזרים לדכא בכוח הטרור את המתנגדים לקיומו של זרם אחד , נסיונות שכתוצאה מהם נרצחו יותר ערבים על ידי ערבים מאשר על ידי יהודים או על ידי בריטים — כל אלה הטביעו את חותמם על התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל ועל התנועה הפלשתינאית , חותם , שככלל אין הן מצליחות להשתחרר ממנו עד עצם היום הזה . המרצים לא מיצו את מכלול הבעיות שביחסי התנועה הציונית לתנועה הלאומית הערבית , ואף על פי כן יכול קובץ זה לתרום רבות להבנת הנושא ולהבנת דרכה ההיסטורית של התנועה הציונית ואופיה . אדר תשל"ט פרופ' שמואל אטינגר
|
|