|
עמוד:12
הילדים היהודים אף בשיעורי הדת , שהכילו כאמור את סיפורי כתבי הקודש ואף את תולדות הכנסיה הפרוטסטנטית ואת מעשי מייסדה , מרתין לותר . אישיותו של לותר נצטיירה לי באור יקרות , מעין אדם עליון . על עומק התרשמותי עמדתי רק לאחר זמן , כשקראתי בפעם הראשונה את תיאורו הקטלני של לותר בידי היינריך גרץ בקיצור תולדות ישראל שלו . הרגשתי כאילו נעקרה מלבי דמות דיוקנו של אידיאל יקר . המורה סבו נהג בסובלנות כלפי ילדי היהודים . ואולם ידוע היה מפי מי שקדמוני בכיתתו , ביניהם שני אחי ואחותי המבוגרים ממני , כי כאשר הוא מגיע בסיפורי המקרא למעמד הר סיני שואל הוא את הילד היהודי שבכיתה , כיצד התחלקו עשרת הדברות על שני לוחות הברית . וכשהתשובה באה , חמש מכאן וחמש מכאן , מלמד הוא אותו , כמי שהאמת המוחלטת בידו , כי החלוקה היתה שלוש ושבע , הראשונות מצוות שבין אדם למקום , האחרונות בין אדם לחברו . הסצינה נתקיימה גם בי והיא הבליטה את בדידותי כילד יהודי יחיד בכיתה . אכן , בדידות והרגשת ריחוק היתה נחלתנו , אף אם לא היתה מלווית איבה ועויינות . על ידידות בינינו לבין ילדי האיכרים לא ניתן לדבר . הפער היה כפול , של מנהגי דת - לנו אסור היה לטעום דבר בביתו של נוכרי - ואף של נימוסי נוהג ותרבות . היהודים היו נטולי זיקה חברתית עם סביבתם , מגעם אתה היה עסקי , ובימים כתיקנם התנהל על מי מנוחות , אך לא יצר בסיס חברתי משותף . אבי זכרונו לברכה ניהל חנות "כל בו , " כביכול , שהכילה פחות או יותר כל מה שאיכר בינוני נזקק לו ומסוגל היה לקנות בחיי יום יום ובהזדמנויות שונות : ממלח וסוכר , כלי מטבח , אריג לשמלה ולבגד וער קישוט לעץ אשוח בחג המולד וכיסוי לארון המת בעת צרה . חנויות כאלה , בשינוי מועט של נוסח , היו בבעלותן של שלוש ארבע משפחות יהודיות . אחת מהן , משפחת דויטש , החזיקה יחד עם זה בית מרזח , אשר אליו סרו האיכרים לשתיית יי"ש ובירה . משפחה אחרת , היא משפחת הופמן , החזיקה אף היא בית מרזח . ברם , משפחה זו עיקר פרנסתה היתה על איטליז , ובייחוד שחיטת עגלים שנשלחו לעיר הבירה בודאפשט ואף למטרופולין וינה , שלא היתה רחוקה יותר מאשר עיר הבירה ההונגרית . בעלי עסקים אלה היו , בחלקם לפחות , מתחרים זה בזה , שכן פרנסתם היתה תלויה כאותו חוג לקוחות ובסיפוק אותם צרכים . כרגיל היו האיכרים קשורים לאחד מבעלי העסקים והקשרים היו דו סיטריים . האיכר קנה את מרכולתו בחנות ולא תמיד שילם במזומנים . תחת זאת הביא בידו מתוצרתו , בעיקר ביצי תרנגולת , שאת ערכן קבע בעל החנות על פי השער האחרון . שער זה היה תלוי במחיר ששילם סוחר ביצים ועופות מאחת העיירות הסמוכות , שעבר בעגלתו דרך הכפר אחת לשבוע או שבועיים ואסף את המלאי שהצטבר . יש שהאיכר בא לקנות בהקפה , וחובו נרשם בפנקס עד שהמשק יוציא תוצרת כלשהי לכיסוי תשלום החוב . מעבר של איכר מהתקשרות עם בעל חנות אחד למשנהו היה מאורע , שעלול היה ליצור מתיחות בין הנוגעים בדבר . ודומה , כי היתה זו מעין הסכמה
|
|