|
|
עמוד:10
אגדות , ובשני המקרים מצטיירת ה " תנועה " כתופעה גדולה ובעלת משמעות רבה יותר מאישיותו של יוצרה . הדבר ניכר היטב בייחוס ביטויים כגון "תנועה עממית" או "עממיות" ל"חסידות אשכנז , " ביטויים השאובים מן הדימויים ששימשו את תיאוריה של חסידות הבעש"ט . גרשם שלום מציין במפורש את היחס הכפול הזה , המבחין בין שתי התופעות ההיסטוריות אך הנוטה לראות את המשותף שביניהן , בסיום הפרק על חסידות אשכנז בספרו 'זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית : ' מעט מאד מקשר חסידים קדומים אלה בני המאה ה 13 אל התנועה החסידית שהתפתחה בפולין ובאוקראינה במאה ה [ ... ] . 18 ובכל זאת , אי אפשר להכחיש שאכן קיים איזה דמיון בין שתי התנועות . בשני המקרים היתה הבעיה חינוכן של קבוצות יהודיות גדולות ברוח המוסריות המיסטית . יש קירבה בין דמות החסיד האמיתי לבין זו של הצדיק בחסידות המאוחרת . זו וגם זו הן האבטיפוס של צורת חיים מיסטית הנוטה לפעילות חברתית . גם כאשר נציגיה נתפשים כשומרי כל סודות האלוהות ( מתורגם בתוך : מרקוס תשמ"ז : . ( 164 כפי שנראה להלן , המחקר בשישים השנים האחרונות לא אישר הנחות אלה של שלום . אנו יודעים כיום , שהתיאור המופשט והמאוחד של "חסידות אשכנז " הוא מוסכמה שהיתה מקובלת על חוקרים , אשר אין לה כל יסוד במציאות ההיסטורית . ראשיתו של ביטוי זה בספרות המסורתית מצויה מחוץ לתחומה של המסורת האשכנזית . הכתבים והרעיונות המשויכים לקבוצה הזאת שייכים לאמיתו של דבר ליוצרים נבדלים זה מזה ולחוגים , שלעתים לא היה כל קשר ביניהם ושלא ידעו זה על קיומו של זה . תפקידו של המחקר ההיסטורי הוא להעמיד תופעות , רעיונות , ספרים ואישים על ייחודם לפני שהוא מבקש מכנה משותף או מאפיין היסטורי רחב יותר . בתהליך זה , העובר על התופעה "חסידות אשכנז" בעשרות השנים האחרונות , מתבלט ר ' יהודה החסיד כבעל דיוקן אישי מובהק , העומד ביחסי ניגוד וקונפליקט כמעט עם כל הסובבים אותו ושיצירתו מתייחדת בביטוי מקורי חריף ופולמוסי . כיום ברור הדבר , שהאישים והחוגים שקובצו באופן מלאכותי תחת הכותרת " חסידות אשכנז" נבדלים זה מזה לא פחות מכפי שהמקובלים הראשונים במאה ה 13 נבדלים זה מזה , או מכפי שהפילוסופים היהודים באותה תקופה חלוקים זה על זה אף בשעה שיש להם רעיונות יסוד משותפים . אין אפוא כל הצדקה לייחס ללא ראיה לר ' אלעזר מוורמס רעיונות המצויים בכתבי ר ' אלחנן בן יקר , או
|
|