|
|
עמוד:9
שלמה אבינרי הציונות והמסורת הדתית היהודית : הדיאלקטיקה של גאולה וחילון במכתב שכתב גרשם שלום לידידו ולטר בנימין ב 1 באוגוסט 1933 על יצירתו של פרנץ קפקא הוא אומר : עולמו הלשוני של קפקא ... על זיקתו ליום הרין , מגלם את הפרוואי בצורתו הקנונית ביותר . לא כל האירוניות הנסתרות במשפט זה יהיו ברורות למי שאינו מכיר את עולם היחסים ההרמטי שבין שלום לבנימין , אך במשולש של דמויות כה שונות כקפקא , שלום ובנימין , הוא מעלה את מורכבות יחסם של שלושה מן הכוכבים שדרכו בשמי התרבות היהודית האירופית אל המסורת הדתית . בניסיון לשרטט את גבולותיו של היחס המורכב שבין הציונות לחיים היהודיים המודרניים , אין בכוונתו של מאמר זה לשמש תחליף למחקרים היסטוריים מפורטים שפורסמו לאחרונה , כאלה של אהוד לוז , ישראל ברטל , יוסף שלמון ואחרון אחרון חשוב , יעקב כץ , שרוחב ראייתו משלב את המימד ההיסטורי עם הסוציולוגי , את היהודי מסורתי עם ההשוואתי אוניוורסלי . מטרתי תהיה להצביע על כך , שמעבר למורכבות זו מסתתרת בעיה מקיפה יותר מאשר סוגיית הגבולין שבין דת לחילון בחיים היהודיים המודרניים ו זו השאלה בדבר תקפותן של התשובות המקובלות הניתנות לבעיית עלייתה של הלאומיות המודרנית בכללותה . בתור שכזו , בעיה זו קשורה לשאלה הכללית יותר בדבר היווצרותן של אידיאולוגיות ותנועות טרנספורמטיוויות , ותהליכי לגיטימציה שלהן . הכתיבה ההיסטורית המקובלת סוברת כי תהליכי החילון מצויים בשורשי הלאומיות המודרנית . אמת נכון הדבר , כי הנס קוהן , במחקרו החשוב על הלאומיות , חוזר בדיונו על שורשי הלאומיות הן ליוון הקלסית והן לעם ישראל הקדום ; אולם כמרבית החוקרים הדנים בנושא ייחס בסופו של דבר את עליית הלאומיות להתפרקות אופני הלגיטימציה המסורתיים שהיו פועל יוצא מן הסדר הדתי הישן . עם התפרקותה של הקהילה הנוצרית הכלל עולמית n , gens
|
|