|
|
עמוד:7
הקדמה הזיקה שבין לאומיות ודת היא בוודאי תופעה אוניוורסלית . היא עולה מתוך תולדותיהן של התנועות הלאומיות השונות ומשפיעה על עיצובה של התודעה הלאומית ועל הדרכים שהלאומיות הולכת בהן . לעיתים מתפרשת הזיקה הזאת על דרך הניגוד שבין לאומיות ודת , וביתר דיוק — ניגוד בין התנועה הלאומית לבין נציגיה המוסמכים של דת ממוסדת ? לעיתים הדת היא שמזינה את הלאומיות ומעניקה לה תוכן ולגיטימציה . יתר על כן , הזיקה אף אינה סטטית . אפשר שתהיה הישענות הדדית בין הלאומיות והדת , ושזו תתגלגל במשך הזמן להבלטת הניגודים שבין שתיהן , וחוזר חלילה . התמורות בהתייחסויות ההדדיות שבין הלאומיות והדת אינן מתחוללות על פני רצף הזמן ההיסטורי בלבד , אלא יש להן תוקף גם במישור החברתי והעיוני . תנועות לאומיות אינן עשויות מקשה אחת ויש בהן גונים ובני גונים של יחס לדת : חוגים שונים באומה נוטים כל אחד לפתח עמדה משלו כלפי הדת . דומה שאין לך תנועה לאומית שלא תיתקל בצורה זו או אחרת בצורך להתייחס אל הדת ולהידרש לה מפעם לפעם מחדש . קל וחומר בלאומיות היהודית , החסרה כמה מסימני ההכר המצויים בלאומיות בדרך כלל . הקשר המאחד את היהודים לדורותיהם בכל אתר ואתר נתפס בפרוס עידן הלאומיות המודרנית כקשר דתי ולא כקשר לאומי . בעצם הצגתה של היהדות בתור זהות לאומית כבר היה משום אתגר כלפי קברניטיה של הדת , הן למודרניים במערב והן למסורתיים במזרח אירופה , חרף תהום עמוקה שהיתה פעורה ביניהם . יותר מכל הזרמים האחרים בלאומיות היהודית צריכה היתה הציונות לקבוע את עמדתה כלפי הדת והמסורת . הציונות בחרה במולדת ההיסטורית — ארץ הקודש — ובשפה העברית — לשון הקודש — ובכך קשרה את גורלה עם מורשת מקודשת ומחייבת . מאז שחר התנועה הציונית נחלקו ביניהם תומכיה בפרושו של החיוב , שנטלו על עצמם באמצם את המורשת ההיסטורית . מימי 'חיבת ציון' עד להקמתה של מדינת ישראל מעורר היחס לדת מחלוקות רעיוניות ופוליטיות לרוב . יש הרואים בדת יסוד חיוני של הציונות , ויש הרואים בה רכיב מסורתי הניתן לפרושים מודרניים . לעומתם נמצאים מי שמבקשים
|
|