|
|
עמוד:11
על המודעות לחשיבות ההיסטוריה אנו למדים גם מתופעה נוספת . התנ"ך , או הקנון המקראי , במרבית מהדורותיו העבריות מסתיים בספרי עזרא ונחמיה ודברי הימים . כך כבר לפי הברייתא שבבבא בתרא ( יד , ב , ( המציינת את "סדרן של כתוביך וחותמת ב '' עזרא ודברי הימים . " ( שונה הדבר , למשל , במהדורה של תרגום השבעים . ( סיום זה נותן לאסופת המקרא כולה מסגרת היסטורית , שהגבול התחתון שלה הוא ראשית ימי הבית השני . ספר דברי הימים , כזכור , מסתיים בהכרזת כורש ( דברי הימים בי לו . ( 23-22 ואין זה משנה אם מדובר בסיום המקורי , או שההכרזה נוספה בידי עורכיה האחרונים של אסופת המקרא . לדידנו חשובה העובדה שהיה מי שטרח לחתום את התנ"ך באירוע המתוארך לראשית ימי השלטון הפרסי . כידוע תקופה זו היא גם ימיהם של אחרוני הנביאים , חגי זכריה ומלאכי , הנקשרים במסורת חז"ל עם הפסקת הנבואה . איזכור היסטורי זה בא אפוא להודיע , כי תהליך חיבורה של הספרות המקראית הסתיים עם הסתלקותה של רוח הנבואה , ככתוב : "תנו רבנן משמתו הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה הנבואה מישראל" ( סנהדרין יא , א . ( במילים אחרות , המסגרת ההיסטורית של כל הספרות המקראית תורמת לחיזוק הטענה שספרות זו נאמרה ברוח הנבואה והיא ספרות קודש . נמצא שביצירת הקומפלקס המקראי ובעריכתו , יש להיסטוריה חשיבות מרכזית , הבאה לכלל ביטוי לא רק בריבויים של תאורים היסטוריים , אלא גם בהקפדה על מתן רקע היסטורי ובשימוש מתוחכם במסגרות היסטוריות . כל זה מלמד הן על מודעות היסטורית של הכותבים , והן על רצון לטפח תודעה היסטורית אצל הקוראים . חשוב לציין כי תופעה זו , של העיסוק הרב בהיסטוריה אינה דבר מובן מאליו , ועמד על כך י"ח ירושלמי בפתיחת ספרו זכור : " מי שגדל ונתחנך בתרבות המערבית המודרנית יקשה עליו תכופות להבין את העובדה , שההתעניינות בהיסטוריה , וכתיבת היסטוריה לא כל שכן , אינה נטיה הטבועה בתרבות האנושית מטבע ברייתה . הרבה תרבויות בעבר ובהווה לא ייחסו ערך מיוחד לממדי הקיום האנושי הנעוצים בהיסטוריה ובזמן החולף" ( שם , עמ' . ( 23 קביעה זו מפנה כמובן את המבט אל ספרות המקרא ומעוררת לגביה את השאלה : מדוע עניינה בהיסטוריה הוא כה גדול .
|
|