אצטט כאן קטע ממחזור השירים 'משירי ציון' של לאה גולדברג : האם ? - זע -ז- ענבל ~ : ? זז זהב ברקיע : יד — 1 עליון 1 : - ? . י הנטף אגל טל על צמרת הברוש הגבוה ? שירו לנו משירי ציון ! איך נשיר שיר ציון על אדמת ציון ועוד לא התחלנו לשמע י כמו לאה גולדברג , גם הציירים שעסקנו בהם נמצאים על 'אדמת ציון' אך עדיין 'לא התחילו לשמוע . ' הם רואים את אי האפשרות שלהם להיות חלק מן המקום על ידי עצם יכולתם לצייר את המקום . בזאת שפר מזלם על פני המשוררים , שעדיין לא מצאו את המילה הנכונה . מן 'ההר' המצויר עולה ( או לא עולה ) בשורה , אבל מתעצב הר . ובל נשכח : אף לא אחד מהם ( כולל ארדון ) מצייר את הר סיני או את הר המוריה . אלוהים בציורים אלה אינו יורד בענן על ההר . את האקסטטיות הגדולה אני אכן מוצא בשיריה של אלזה לסקר שילר _, שעלתה לירושלים ב 1940 ומתה בה לאחר חמש שנים . היא ראתה בפלשתינה את שדרתו של אלוהים ואת ירושלים כעצם היחידה בה . הציירים הנדונים כאן אינם יכולים בתודעתם ( כמו גם באמצעי אמנותם ) להגיע לאקסטטיות הפיוטית של אלזה ; זאת גם משום הביוגרפיה האישית המיוחדת שלה ( ועל כך איני יכול להרחיב כאן . ( קרקואר ( שאלזה מעריצה אותו כל כך ) הוא אדריכל הבונה בתים על פי חוקי המתמטיקה וההנדסה , בתים 'מפוכחים . ' אך בלילה , מסוגר בחדרו , הוא יושב אל דפי הקוצים שלו . הוא עוסק בזה משום שהקוץ הוא הסמל החזותי החזק ביותר שמצא ( במשך היום , על ההרים שעליהם בנה בתים ) כדי לומר דבר ציורי על הכאן ועל העכשיו . קרקואר עוסק ביום בלבן , במואר , ברציונלי _, בבטוח ; ובלילה הוא נטרד בעולמו הפנימי , בקוצים שסביבו , בהסתייעו בעיפרון — אותו עיפרון שהוא מסרטט בו את רישומיו האדריכליים . על קרקואר כותבת אלזה לסקר שילר שיר שהיא מציינת דרכו את תפקידו של האמן בירושלים , והיא משתמשת בביטוי הנפלא שמצאתי בתרגומו האנגלי : _6 ; 1111 _* 1 _יח" >' ז 1 ; 111 ז 0 וחות 011 ; 1112 _£ _* 1 וו 1 וח 1 ( האמן מנציח את הנצח . ( האם קרקואר היה נכון לקבל ממנה את הייעוד שהועידה לו ? איני יודע . 1 מבחר שירים , תל אביב _[ חש"ד , [ עמי 2 . 235 בשיר יליאופלוד קרקוארי כתוך 89-90 . קין 1 ; 11980 . ו 1 ק ( 111 ; 01 _£ 1 ק 00 -ןוונ ו יחומן ' 7516 _^ 11 <'''