|
|
עמוד:425
המכתבים שכתב באותה תקופה לוולטר בנימין נראה שייאוש זה נבע מן ההתנגשות בין האידאל הציוני האוטופי שהביא אותו לירושלים לבין המציאות הפוליטית ששררה כאן . ייאוש זה הפך למטפיזי כאשר שלום קישר אותו עם מוטיבים קבליים , ובמיוחד עם מוטיב האור והחושך . הרעיון המרכזי של שלום בהקשר זה הוא שכל אוטופיה , ובמיוחד הגאולה , במובן היהודי המשיחי של המילה , צריכה להתפתח בסתר , לפי קצב פנימי אטי והדרגתי ; ואילו הציונות הגשימה את עצמה באור הלוהט של הפוליטיקה . כאשר העם היהודי עלה על בימת ההיסטוריה , הוא נשרף בקרני השמש של הראליזם הפוליטי . תפיסה זו הייתה כנראה משותפת לשלום ולאלזה לסקר שילר ; אך אצלה הרקע לתחושת הניכור לא היה בעיקר פילוסופי אלא הרבה יותר רגשי . למרות זאת , היה משהו משותף בתגובתם של מהגרים רבים מגרמניה שבאו ארצה באותה תקופה . תגובה זו למצב החברתי פוליטי ששרר כאן הייתה דומה במידה מסוימת לתגובה של הציירים היהודים ממוצא גרמני לנוף הירושלמי . גם הם היו שותפים לאותה תחושה של עומס מעיק שלא אפשר לרוחניות הפנימית שנשאו בתוכם לבוא לידי ביטוי . ציורי ירושלים של אנה טיכו ושל קרקואר והשירים של שלום , כמו גם השיר 'ירושלים' של אלזה לסקר שילר , מבטאים אותה תחושה שפרויד כינה בשם 'המאוים , ' וליתר דיוק 'המאיים . ' על פי פרויד , תחושת המאיים מתעוררת כשאנו נתקלים בתופעה המעוררת בנו תחושה דו משמעית של ניכור אך גם של דבר המוכר לנו מאז ומתמיד . נראה לי שכל הציטוטים שד"ר גדעון עפרת הביא כאן מצביעים על תחושה זאת של המאוים . מה שאיים על אמנים וסופרים יהודים גרמנים אלה הייתה ההרגשה שהארץ הידועה להם כל כך מהתנ"ך הפכה לעיניהם למקום זר ומאיים . אך אסיים במובאה לא ידועה מאלזה _לסקר שילר המעידה על תגובה לגמרי אחרת : מדובר באנקדוטה על מפגש בינה לבין שלום . ב 1937 היא מספרת את הסיפור הבא : היא רצתה לבקר את פרופ' הוגו ברגמן אך טעתה ונכנסה לביתו של גרשום שלום , כי שני הבתים היו סמוכים . היא לא הייתה מוזמנת , וכנראה שהפריעה לשלום בעבודתו . היא מספרת שהוא התפרץ כלפיה , וכותבת : 'אדון שלום השתדל לרוקן כנגדי את אגדות עם ישראל הקדוש בעזרת לוגיקה מורעלת ולבסוף גם לעקור משורשיו את הפפירוס שבו כתובה האות הראשונה של תולדות עמנו . אמרתי לו : לחבר ביחד את הנס עם ההיגיון של מורה לבית ספר תיכון זה שידוך לא מוצלח . ' אבל היא מוסיפה ומספרת שכמה ימים לאחר מכן הם נפגשו שוב באקראי בתחנת אוטובוס בירושלים . הם עלו שניהם על האוטובוס , ואז , 'הצבעתי לעבר הנוף הגרנדיוזי מימין ומשמאל , ואחר כך התרוממתי והרמתי את ידי לקראת כיפת השמים והכרזתי מול המלומד הצעיר שישב על ידי : הנני לומדת את סיפור נביאי עמנו מתוך ספר הא '' ב השמשי בהדפסה ראשונה . ' יגאל צלמונה : אני מבקש להתחבר בהערה לדברים שנאמרו . אמנם כן , כל ציור הוא בעצם ציור פוליטי ומשקף מצב פוליטי . _אי הנחת מירושלים בתקופה שאנו מדברים בה , אותה 'תוגת ירושלים הגדולה , ' תחושת הגיהינום הזאת של הנוף הירושלמי , נולדה גם מן האירועים שטלטלו את התודעה של יהודי ארץ ישראל . צריך לזכור שכל זה קרה בשנות השלושים , שנות המרד הערבי הגדול , ומבחינת הציונות המשך של שבר שהתחיל ב 1929 עם הטבח בחברון והמאורעות שערערו את האפותיאוזה של החלום המזרחי שהיה מקובל
|
|