|
|
עמוד:421
מציגה עולם , האמנות מאשרת 'עולם : ' מעשה האמנות 'גואל' את היש , 'פותחו' ומעניק לו סטטוס של 'עולם , ' של משמעות . אלא , שכנגד ה'עולם' ניצבת ה'אדמה , ' הלא היא סרבנותו הנצחית של הדבר להיפתח : 'בחינת עצמה מופיעה האדמה רק כשהיא נשמרת ונודעת בחינת שאינה נפתחת במהותה , כשהיא נרתעת מפני כל פתיחה , כלומר לעולם עומדת בסגור שבה . ' 'עולם' ו'אדמה' כשני קטבים המגרים זה את זה במעשה האמנות ; המרחב האמנותי כשדה קרב שנאבקים בו מחשוף וסתר , כוחות סותרים שאינם יכולים זה בלעדי זה . הנה הם ציורי הרי יהודה : הם מגלים את ההר , חושפים את פניו ברמות העין והסמל , מאירים את המדרונות באור צורב , חריף , חורך ( קרינה יוקדת של אור , שהוא קוגניטיבי ומטפיזי לא פחות משהוא חושי , פיזי , ( אך בה בעת , מסתורתיותו וריחוקו של ההר השומר על סודו הנצחי . ציור הרי יהודה כאקט דיאלקטי של הכרה ואל הכרה . הרי יהודה כשדה מערכה של התגלות ושל סוד כמוס , אור וחושך . בלשונו של ג'ורג' שטיינר , הכותב על היידגר : 'עבודתו של האמן היא העלאה אל האור מתוך "באר הישות , " באר השקועה למשמרת באדמה . האין הטעון , שממנו נובעת הישות ( המעיין , ( שוכן במעמקים הנסתרים . ליצור , פירושו להביא אל האור . ' אך מה בדבר אקט האותנטיפיקציה שבמפגש האמן וההר ? כאן אנו שבים אל מרטין בובר , אם כי אל בובר המאוחר , מי שהגותו ינקה לא מעט _מהיידגר . את הרצאותיו בנושא ' רחק וזיקה' ניסח בובר לראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת , 1938 שנה שבה גם מוסדו הרי יהודה כאיקונוגרף ירושלמי ; " קי . ' בהרצאותיו ביקש בובר לבחון את 'שורש ישות האדם . ' הנחתו הייתה שהכרת שורש זה תובעת הפרשת מציאות האדם ממציאותו של היש האחר , הוא הטבע . כאן איתר הפילוסוף תנועה כפולה — של רחק ושל זיקה : 'שאין אתה יכול להיכנס בזיקה אלא עם יש שמרוחק הוא , וביתר דיוק : עם נכח שנקנתה לו עצמאות . ' ועוד : 'רק מתוך פגישתה של ישות הטבע עם האדם קם ועולה זה ההווה לעצמו והמתמיד , המקיף את התחום ומפליג ממנו לאיךסוף . ' השגת הכרת האחדות והכולות , אומר בובר , היא תולדת ההתכוונות האנושית כלפי היש שניסוט וכניסה עמו בזיקה . הכוונה לחוויה אינטנסיבית , התרכזות בנוכחות הטוטלית של היש המורחק : ' רק הסתכלות בישות העולמית הרוחשת נוכחי על כל נוכחיותה , שאני , אני נוכח במלוא אישיותי , נכנס עמה בזיקה , רק היא מביאה לי באמת עולם בחינת שלמות ובחינת אחד . ' ומהי האמנות , קובע בובר , 'אם לא תולדת הכיסופים הגדולים להיכנס בזיקה פנים אל פנים עם העצמים ולטבוע בהם את חותמה של זיקת עצמו . ' האמנות היא ספרת הביניים שבין הרחק והזיקה . בהרחיבו על הפנומנולוגיה של מעשה האמנות , נדרש בובר למשנתו 54 שם , עמ' 55 . 32 ג'ורג' שטיינד , משנתו של מרטין היידגר , תל אביב , 1988 עמ' 56 . 127 את הרצאותיו אלה פרסם בובר בספרו יפני אדם , ' ירושלים , 1962 עמ' 57 . 131-117 שם , עמ' 58 . 118 שם , עמ' 59 . 119 שם , עמ' 60 . 121 שם , עמ' . 125
|
|