|
|
עמוד:407
לביורוקרטיה ולאדמיניסטרציה שלטונית מרכזית כמו משפט , דואר , רפואה , תחבורה , התגבשו בארץ ישראל תוך הסתייעות בבריטים — ועל כן ניכרת בהם עד היום טביעת יד בריטית משמעותית — הרי שהתרבות התפתחה הלכה למעשה ללא הבריטים . אמנות יוצרת אינה זקוקה לממשל והיא מתקיימת טוב יותר הרחק ממנו . אין מזכירים את החבל בביתו של התלוי , ואין זה נימוסי להזכיר את תל אביב בכנס שעוסק בירושלים ; אך שנות השלושים והארבעים היו בעצם שנות הניצחון הדמוגרפי והתרבותי של תל אביב . המערכת התרבותית החזקה הייתה זו של תל אביב . במרכזה עמדה בשנות העשרים דווקא הספרות העברית : הייתה לה תשתית , היו לה מפיצים , היו לה צרכנים והיה לה קהל . תל אביב שימשה מרכז , פיתחה קשרים עם מרכזי הספרות העברית בעולם , והיה ברור שהספרות היא נושאת הדגל של המשימה האינטלקטואלית המשמעותית והחשובה , קרי — הפצת האידאלים הלאומיים והובלת השיח הציבורי הרעיוני . הספרות יכולה לעשות זאת באמצעות כלי העבודה העיקרי שלה — המילים . הציירים והפסלים הסתופפו למעשה בצלם של הספרות והתאטרון . הרחק מן המרכז התוסס הזה , שם בירושלים , על הגבעות ועל ההרים , פועלים האמנים שגדעון עפרת ידבר עליהם . שניים מהם היו וינאים — אנה טיכו ולאופולד קרקואר , שחיו כבר בשנות העשרים בירושלים — ואחרים שעלו מגרמניה בשנות השלושים , חלקם פליטים , רבים מהם מנותקים ניתוק כפוי ודרמטי מהתרבות של המרכזים העירוניים הגדולים שמהם באו . וינה , ברלין , דרזדן . לא זאת בלבד שבאו משם אלא היו מעורים מאוד בעשייה האמנותית בערי מוצאם , כולם חלק מן הקצה הקשה של האוונגרד בכל אחד ממרכזים אלה . הם חיו עתה בירושלים במעין מושבה סגורה , ולא פעלו במתכונת הציבורית ההרואית של אמני תל אביב וסופריה . לא אמנות של שיח ציבורי , למרות שארדון היה מנהל 'בצלאל' ושקרקואר היה אדריכל פעיל , והם היו בהחלט מעורים בחיים הציבוריים ; יצירתם האמנותית היא בעיקר כמעט פרטית , בלילות הבדידות של הסטודיו . ובכן , מצד אחד קוסמופוליטיות ואנינות של מרכזים עירוניים גדולים , של וינה וברלין , ומצד שני - שוליים של שוליים , סצנת אמנות שהיא עצמה ניצבה בשולי סצנה תרבותית שבמרכזה עמדה הספרות בתל אביב . נראה לי שהחלטתו של גדעון עפרת לדבר על השוליים האלה היא החלטה נבונה מאוד . בחירת העיסוק ב'אנדרדוג' תאפשר לנו , אולי , לזרות אור על המרכז ולהבין יותר את אשר קרה כאן .
|
|