|
|
עמוד:391
אהבה קשה זיהינו , אפוא , שלושה שלבים כרונולוגיים בייצוגה של ירושלים המנדטורית בספרות העברית . בתחילה , בשנות העשרים והשלושים , היא נשקפה בעיקר מבעד לעיניהם של מתבוננים מבחוץ , שביקרו בה לשעה קצרה או ארוכה ונאחזו בדרך כלל ברשמים החזותיים _עזי הסתירות שהעיר הקרינה אליהם . כתיבתם של סופרים אורחים אלה — רובה שירה ומיעוטה פרוזה — הציגה את ירושלים כישות כבירה , זרה , בלתי מובנת _, מטילה מורא ולאמיתו של דבר מעוררת דחייה . כולם היו מודעים לדימוי המסורתי החצוי של העיר הנחלק בין ירושלים של מעלה , עיר הקדושה והזכרונות ההיסטוריים , לבין ירושלים של מטה , עיר של _יוקזן ועליבות בהווה , שהיהודים בה הם מיעוט מושפל ומאוים . בעימות הסמלי בין ירושלים לבין היישוב החדש בחרו סופרים אלה להתייצב לצידה של תל אביב הצעירה , המגלמת את נצחונה של הציונות החילונית , או לפאר את מפעלם של מתיישבי העמק , המשנים בגופם את כיוון מהלכה של ההיסטוריה היהודית . קשה היה להם — הודו ביושר — להסיר את מחיצת הניכור בינם לבין ירושלים , שריד קדומים אדיר _וחסר תקנה , שעל אף הרגשות העזים שהיא מעוררת אין היא אלא מובלעת גלותית על אדמת ארץ ישראל , שאינה רלוונטית להוויה העברית החדשה המתרקמת והולכת בשפלת החוף ובעמק יזרעאל . בשלב השני , שעיקרו בשנות השלושים והארבעים , נכתבו והתפרסמו כמה וכמה יצירות פרוזה קצרות וארוכות מפרי עטם של סופרים שקבעו את ביתם בירושלים . מטבע הדברים מבוססות יצירות אלו , שלא כקודמותיהן , על היכרות אינטימית עם 'ירושלים של מטה' הריאלית והקונקרטית , ומשוחררות במידה רבה גם מן הראייה הסמלית המקוטבת של העיר , גם מן האקסטזה וגם מתחושת הייראה שעוררה במבקריה . התופעה הבולטת ביותר ביצירות אלו היא ההצטמצמות של כל אחת מהן במיגזר חברתי מובהק אחד מתוך הפסיפס הירושלמי הרבגוני : הסטודנטים על הר הצופים ; פליטי גרמניה ; סגל האוניברסיטה ; התימנים בנחלאות ; פקידי הסוכנות ; עולי פרס וכורדיסטן , ועוד . אפשר שהתמקדות זו בקבוצות אנושיות מסוימות נבעה מהכרתם של הסופרים , כי רק כך יוכלו ליצור מגע אמיתי עם המציאות הירושלמית , משום שכתיבת 'הרומן הירושלמי הגדול' אינה אפשרית לנוכח הפיצול המופלג של העיר לשבטיה ולשכונותיה . עובדה מאלפת בהקשר זה היא , שסופרים אלה כמעט לא הקדישו מקום לדמויות לא יהודיות . הבריטים מופיעים אצלם בדרך כלל בצלליות סתמיות , המוסלמים והנוצרים נוכחים , אם בכלל , כדמויות רקע שטוחות , ועיקר המאמץ האמנותי שהשקיעו הוקדש לאפיונה המורכב של הקבוצה היהודית שנבחרה לעמוד במרכז הסיפור . יחד עם זאת , הטובות ביצירות אלו ( בראש ובראשונה 'שירה' של עגנון ) בהחלט מצליחות לשרטט את קווי _המיתאר הגדולים של המרחב הירושלמי כולו ולהמחיש את מתחיו ואת אווירתו גם אם הן מציבות בחזיתן רק אחת מעשרות המובלעות האוטונומיות המרכיבות אותו . מעין סינתזה בין שתי המגמות המנוגדות האלה מסתמנת ביצירותיהם של הסופרים שנולדו וגדלו בירושלים של ימי המנדט , וכעבור שנים רבות פנו לתאר את העיר שבה צמחו . מצד אחד הם נהגו כאבותיהם הספרותיים , בבחרם לעגן את סיפוריהם במרחבים המוגבלים והמתוחמים היטב של ילדותם ( שכונת כרם אברהם אצל עמוס עוז , רחוב הנביאים וסביבתו
|
|