|
|
עמוד:167
מרדכי בר און : סיכום הרשו לי להעיר לסיום כמה הערות נוספות לנושא הנדון . כאשר פרופ' יוסי כץ דיבר על יחסה המתנכר של התנועה הציונית לאזרחי ירושלים הוותיקים אנשי היישוב הישן , החרדים למיניהם , נזכרתי בדברים שרשם דוד בן גוריון כאשר חזר לירושלים לאחר גלותו בניו יורק בעת מלחמת העולם הראשונה . הדברים נכתבו למיטב זיכרוני במכתב ששלח באותם ימים לפולה , רעייתו 1 בירושלים יש חמישה טיפוסי בני אדם ג ערבים , חרדים , ספרדים , פקידים ו'משונים . ' צריך להניח שה'משונים' היו דווקא מעט הציונים שפגש אז בעיר ... ובאשר לדיון עצמו , אתייחס בקצרה לגורמים שונים שפעלו . בדיוני הכנס עלתה שאלה בדבר יחסם של הבריטים לצדדים הנאבקים על השלטון בעיר הזאת . חברים ודאי זוכרים את הדברים הקשים שהטיח נגדם אתמול מר נאשאשיבי בדיונים על הערבים וירושלים בתקופת המנדט ; אבל גם דוברים יהודים תלו בהם הרבה ציניות , מעשי ערמה ותככים . חלק מכל זה בוודאי נכון , אולם ברצוני להגיב כאן בקשר ליחס הכולל , העקרוני . אין לי ספק שבתוך לבם רצו הבריטים שהעיר תחולק בפועל בין עבדאללה לבין היהודים . עם זאת , מן הדין לזכור שבמשך שנים אחדות לאחר שחלוקה זו נקבעה כעובדה המשיכו הבריטים להיות קרועים בין נאמנותם לאו"ם ולהחלטותיו , שהיו חשובים להם במישור העקרוני והגלובלי , לבין העובדה שהחלוקה שהתקיימה בפועל כתוצאה ממחדלי האו"ם ומן הלחימה שאי אפשר היה למנוע אותה , לא ציערה אותם כלל ועיקר . ברב שיח שהתקיים בכנס זה חזר יצחק בן אהרון על הגרסה שהייתה מקובלת על רוב הציבור היהודי בארץ וכמובן גם על דוד _בן גוריון , לפיה זממו הבריטים למנוע בכל מחיר את הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל . כל ההיסטוריונים העוסקים בנושא יודעים היום היטב שהבריטים לא זממו ולא ניסו לנהל תככים כאלה . הם אמנם רצו להשאיר את דרום הארץ , את הנגב , בידי הערבים כדי שתהיה גם להם גישה אסטרטגית לשטח הזה וכדי להבטיח מעבר חופשי לגיסותיהם מבסיסיהם בתעלת סואץ לעבר קווי הגנה מצפון לארץ , אך הם קיבלו את הקמתה ואת קיומה של מדינת ישראל כעובדה קיימת ובלתי הפיכה . ועוד הערה אחת . כל התכניות עליהן שמענו כאן היום — של האנגלים , של האו"ם ולא כל שכן הוויתורים שההנהלה הציונית הייתה מוכנה לוותר בירושלים — היו מבוססות על ההנחה שהעיר תישאר עיר של שלום , כלומר עיר פתוחה שתהיה בה גישה חופשית לכולם אל כל המקומות הקדושים . מה שקרה כאן ב 19 השנים בין , 1967-1948 כלומר גבולותיה של העיר החצויה , הרי שלא לזה פיללנו ולא לכך התכוונה המנהיגות הציונית כאשר הביעה הסכמתה לחלוקת העיר לפני המלחמה . המצב החדש שנוצר בדיעבד , שקבע לא רק את חלוקת העיר אלא גם את חצייתה המוחלטת ללא גישה מצד אל צד , עוררה רבים לזעוק מרה ולבקש את שינוי המצב . זכורים שירי הזעם והמחאה של אורי צבי גרינברג משנות החמישים ושיריו של יצחק שלו ואחרים , שכמו רבים מקרבנו לא יכלו לחיות עם החומות , גדרות התיל ושדות המוקשים שחצו את העיר במרכזה . מי שזוכר את רגעי ההתפעמות וההתעלות האדירים ששטפו אותנו למראה הבולדוזרים שבאו להרוס את קירות הבטון שהפרידו בינינו לבין העיר העתיקה בממילא וליד בנק בךקליס ובית החולים הצרפתי , ודאי זוכר גם את כאב החלוקה שהפכה להיות חצייה וחסימה ומניעת גישה ליהודים לקודשיהם .
|
|