|
|
עמוד:164
ירושלים כסמל הייתה ונותרה מרכזית ברעיון הציוני ; אך העיר עצמה לא הייתה מעולם בבחינת ייהרג ובל יעבור לגבי הציונות . שאלת הריבונות בירושלים כולה , קל וחומר שאלת חלוקתה , הייתה משנית לפני הקמתה של ישראל לשאלות הבסיס של הקיום הציוני , ריבונות _^ _0 י שראל , עלייה חופשית ורכישת קרקעות . אחרי מלחמת 1948 דחקו גם בעיות השעה הכלכליות , המדיניות , הפוליטיות , התרבותיות וכמובן הביטחוניות , את שאלת ירושלים מחזית המאבק הציוני / הישראלי . הרעיון הציוני הרואה בחלוקה בירושלים כיוון רצוי היה מונח בתודעה הקולקטיבית הישראלית מאז שנות השלושים . הוא לא נעלם ממנה גם מול המכבש הפוליטי , התרבותי ובעיקר החינוכי שהופעל בישראל מאז . 1967 אף על פי כן , רבים בישראל מבינים את חלוקת ירושלים בעתיד כחזרה אל גדרות התיל , המוקשים ושטחי ההפקר של טרום . 1967 הבנה זו מרתיעה בוודאי , ודומה שהיא גורמת גם למי שהמורשת הציונית בשאלת ירושלים מדברת אליו שלא להודות בכך . יהושע בן אריה : אין פתרון לירושלים אלא בהסכמה למתן מעמד מיוחד ללבה הטעון של העיר אני מבקש להעיר שתי הערות שתתייחסנה בעיקר לשתי התכניות המדיניות של תקופת המנדט אשר הציעו חלוקה של ארץ ישראל ומתן מעמד מיוחד לעיר ירושלים במסגרתן . הכוונה לתכנית של ועדת פיל מ 1937 ולתכנית של ארגון האומות המאוחדות מ . 1947 פרופ' יוסי כץ הרחיב את הדיבור על שתי הצעות אלה ועל התגובה היהודית להן . אנסה רק לסכם את הדברים מתוך מטרה לראות כיצד אפשר להפיק מהם לקחים להיום , שכן מטרת הכנס הייתה לא רק לעסוק ב'עשייה' של תקופת המנדט אלא ללמוד גם אם ישנה ' מורשת' מסוימת של תקופה זו שראוי לקבל אותה גם לזמננו . בתכנית החלוקה של ועדת פיל הוצע שיוענק לעיר ירושלים ולאזור שמסביבה מעמד מיוחד של יחידה נפרדת תחת שלטון בריטי , והוא ידאג לה ולתושביה . ההנהגה הציונית הסכימה בעיקרון לקבל את תכנית ועדת פיל זו , אך תבעה כמה שינויים בה . באשר לירושלים היא תבעה חלוקה של העיר תוך צירוף החלק המערבי — היהודי — למדינה היהודית , והשארת החל ק שלא יסופח למדינה היהודית במעמד מיוחד של מנדט תחת שלטון בריטי . הנימוק העיקרי לדרישה היהודית לחלוקת העיר נבע מן המסקנה שאי אפשר להשאיר אוכלוסייה יהודית גדולה כפי שנמצאה בירושלים באותה עת מחוץ לתחומי המדינה היהודית העתידה לקום . נימוקים נוספים היו שצירופה של ירושלים המערבית למדינה היהודית יכליל בתוכה לפחות חלק מ'נצח' ירושלים — מקום הכמיהה והתפילה היהודית במשך אלפי שנים — אם כי לא את החלק היהודי הקדוש הדתי היסטורי שנמצא בעיר העתיקה ובהר הזיתים שהיה אמור להישאר מחוצה לה . ההנהגה הציונית גם לא הייתה מעוניינת בשליטה על המקומות הקדושים הלא יהודיים , במיוחד לא הנוצריים , שכן חששה שהעיסוק בהם יפריע לה בהשגת מטרתה העיקרית — הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל . כן גם לא נראה לה שקיים סיכוי כלשהו שתצליח להשיג את כל ירושלים בעבור המדינה
|
|