|
|
עמוד:120
לעברה , היא הייתה מפוצלת , ללא צבא מלוכד וללא גיבוש חברתי . אך את מטרותיהם ניסחו בלשון מרבית ומוחלטת : הכול שלנו ; העולם כולו בצדנו ; לצד השני אין קמצוץ של זכות ואף לא קורט אחד של זיקה אמתית _לארץ ישראל או זכות לחיים לאומיים עצמאיים בתוכה . כול עמדתו נובעת מרמאות , ממניפולציה אימפריאליסטית ומרשעות . כך מוצגת העמדה הערבית הפלסטינית עד היום : צדק מוחלט מול רוע מוחלט . ביטחונם היה מלא בצדקתם וביכולתם לגייס את המדינות הערביות , אשר כבר עלו על מסלול עצמאות והקימו צבאות סדירים , שיבואו להציל את פלסטין . לכן לא הייתה בקרב הפלסטינים מגמה רצינית כלשהי בכיוון של פשרה , ולכן הלכו בדרך הקיצונית של 'הכול או מאומה . ' האם סמכו על עצמם בעיקרי אני מטיל ספק בכך , שהרי הוכו מכה קשה בידי הבריטים בשנים 1939-1938 והעונשים , הקנסות והתליות היו זכורים להם היטב . כמו כן , כואבים היו עדיין את פצעי המלחמה הפנימית בין הסיעות היריבות ואת הרציחות ההדדיות הקשות . הערתי האחרונה היא בקשר ל'ליגה לשחרור לאומי / ארגונם של הקומוניסטים הערבים בארץ ישראל בשנים 1948-1943 ( זה היה נושא מאמרי המדעי הראשון , אשר פרסמתי ב . ( 1964 מדובר בתופעה מעניינת ומעוררת כבוד של צעירים משכילים ואידאליסטים , אשר לא דמו כלל למנהיגיהם הערביים מקרב המחנה המסורתי יותר . ביחס לארגון זה ברצוני להציג שאלה , אשר אין ביכולתי להשיב עליה תשובה מספקת . 'הליגה לשחרור לאומי' קיבלה בהכרעת רוב את תכנית חלוקת הארץ _מ 29 בנובמבר , 1947 אשר כל המנהיגים והמפלגות הערביים הפלסטיניים דחוה . איני יודע מדוע נהגה כך , מדוע הסתכנה הליגה בפילוג פנימי שגרם לפרישת פלג בראשות אמיל תומא ובולוס פרח ממנה , ומדוע הסתכנה בניכור מוחלט מהתנועה הלאומית של ערביי פלסטין , אשר הליגה חתרה להיות אגפה השמאלי ולהיכלל בתוכה . כמובן שאני יודע את התשובה האוטומטית , כי היה זה מתוך סולידריות עם ברית המועצות וכי עקרונות _האינטרנציונליזם הפרולטרי חייבו להיות 'תמיד עם ברית המועצות , ' אך אין זה משכנע אותי . ראשית , הליגה לא הייתה מפלגה קומוניסטית פורמלית . היא קמה לאחר התפוררות הפק"פ ופירוק הקומינטרן , ולא נטלה חלק בכינון הקומינפורם בסתיו . 1947 שנית , ואין זה חידוש גדול , ידועה עמדת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית בהנהגת פלמירו טוליאטי בשאלת טרייסט . כל עוד הייתה יוגוסלביה וטיטו כשרים בעיני ברית המועצות תמכה זו האחרונה בתביעה היוגוסלבית לטרייסט . אך , המפלגה האיטלקית סירבה להשלים עם כך וצידדה בסיפוח טרייסט , העיר בעלת הרוב האיטלקי , לאיטליה . יש לזכור כי טוליאטי לא היה קוטל קנים בתנועה הקומוניסטית הבין לאומית . הוא היה בעבר חבר מזכירות הקומינטרן , ותחת הכינוי ארקולי פעל כאחד משליחיו העיקריים באירופה המערבית . ייתכן כי מורשתו של גרמני , אבי הקומוניזם האיטלקי , אשר היה לו המזל להיאסר בידי משטרו של מוסוליני ולהיות מסוגל לכתוב את חיבוריו ללא לחץ סובייטי בבית סוהר פשיסטי איטלקי נוח למדי , היא שהותירה עקבות בהתנהגות המפלגה האיטלקית לאחר תום המלחמה ונפילת משטרו של מוסוליני . אך מה שידוע פחות הוא שגם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית , בהנהגת מוריס תורז , הסטליניסט הקיצוני אשר גם לאחר מות _סטלין ועד 1964 התנגד לתהליך הדה סטליניזציה , העיזה להתנגד למדיניות הסובייטית ביחס למה שנחשב בעיניה כאינטרס צרפתי לאומי עליון . ובכן , לאחר המלחמה תבעה ממשלת צרפת בראשות דה גול ובהשתתפות שלושת הגורמים הפוליטיים המרכזיים ב'רזיסטנס' — הקומוניסטים , הסוציאליסטים ומפלגתם
|
|