|
|
עמוד:114
הגיוס , הארגון , וההתנהגות במהלך מלחמת , 1948 שעה שצורכי העימות דרשו להתארגן על בסיס היררכי , מתואם ויעיל או לפעול מחוץ לגבולות הכפר . מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית ראו עצמם חלק בלתי נפרד מן האליטה החברתית הפוליטית ומן התנועה הלאומית הפן ערבית בארצות 'הסהר הפורה , ' וקיימו קשר הדוק עם מרכזיה בסוריה , בעיראק ובלבנון , ומתחילת שנות השלושים גם במצרים . לפיכך היה זה אך טבעי שחולשת המרכז הפוליטי של ערביי פלסטין לנוכח המדיניות הציונית של ממשלת המנדט עודדה פנייה למרכזים פוליטיים ודתיים מחוץ לגבולות _pxn לשם גיוס תמיכה חומרית ומדינית במאבקם . מאמץ זה כוון אל הממשלות הלאומיות שקמו במדינות השכנות כמו גם לגופים ציבוריים לא רשמיים וחוץ ממסדיים אופוזיציוניים , תוך פנייה לרגש ההזדהות הדתי הלאומי . יעילותו של מאמץ זה ניכרה בד בבד עם התגבשות הדוקטרינה הלאומית הפן ערבית בין שתי מלחמות העולם , וחדרה לשדרות ציבוריות רחבות הודות להתפשטות ההשכלה והתפתחות התקשורת הכתובה , כש'בעיית פלסטין' תופסת בה מקום מרכזי . העניין הגובר שגילו האליטות הפוליטיות בארצות הערביות השכנות בסכסוך כמנו ף לקידום מעמדם הביתי ותכניותיהם להגמוניה אזורית תרם תרומה מכרעת לתהלי ך זה , דבר שנעשה ממשי יותר מן המחצית השנייה של שנות השלושים כתוצאה ממרחב הפעולה שהקנתה העצמאות המדינית שהשיגו מדינות 'הסהר הפורה' ומצרים . מאמץ זה , שהיה מזוהה מראשית שנות העשרים עם אלחאג' אמין אלחוסייני , קיבל משנה תוקף משעה שגרעין ההנהגה הלאומית בראשות החוסיינים , ובכלל זה חאג' אמי ן עצמו , נאלצו לצאת מגבולות _^ an ולפעול ממדינות ערב . אם עד סוף שנות השלושים נתפסה ההנהגה הערבית הפלסטינית כבעלת הסמכות לפסוק בעניינה הלאומי , הרי שעם הקמת הליגה הערבית ולנוכח החולשה הפוליטית של ערביי פלסטין נטלו ממשלות ערב , לכאורה באורח קיבוצי , את רסן קבלת ההחלטות בעניין פלסטין תוך מחלוקת הולכת ומחריפה עם ההנהגה הערבית הפלסטינית . במונחים מבניים , בהיעדרו של מרכז פוליטי עצמאי השואב את סמכותו , את אמצעי הפעולה שלו ואת מעמדו הלגיטימי מן הקהילה שלו עצמו , מילאו הממשלות הערביות את מקומו . בכך הפך עניינם של ערביי פלסטין נושא ליריבויות ולמתחים בין ערביים שהגיעו לשיאם במהלכיהן המדיניים והצבאיים במלחמת . 1948 מנהיגות ומוסדות במבחן סיום המנדט ההחלטה הבריטית ערב החלטת האו"ם על חלוקת r _* 17 לסיים את המנדט ולפנות את , הכוחות והמנהל האזרחי שלהם מן הארץ , העמידה את הפלסטינים בנחיתות קשה לעומת היישוב היהודי . בעוד שהאחרון היה מאורגן בדפוסים של מדינה בדרך וקיים מאז שנות העשרים הראשונות אוטונומיה רחבה בתחומים האזרחיים והצבאיים ורמת מיסוד פוליטית גבוהה , לא היו הפלסטינים מוכנים ליטול על עצמם את האחריות המנהלית לשטחים שפונו על ידי הבריטים , בעיקר אלה שנמצאו באזורים מעורבים או בתחומי המדינה היהודית לפי תכנית החלוקה של האו"ם . בהיעדר מוסדות מרכזיים מוכרים וניסיון בממשל עצמי , הקושי להחליף את מנגנוני ממשלת המנדט בכל הנוגע לנטילת הסמכויות והנכסים הממשלתיים
|
|