|
|
עמוד:98
קצר לאחר מכן התאגדו מנהיגי מפלגות אלה במסגרת 'החזית הערבית העליונה' שהוצגה כחלופה לוועד הערבי העליון . למאבק על שליטה והשפעה נוספו חילוקי דעות בדבר אופן ניהול המאבק המדיני , לאור גישתם החיובית של הליגה הערבית והחוסיינים כלפי ' ועדת החקירה האנגלו אמריקנית' לבחינת שאלת _ארץ-ישראל . הלגיטימציה הכל ערבית שניתנה לחוסיינים וכן מנהיגותו הדינמית של ג'מאל אלחוסייני השתקפו היטב בניצחונם המרשים בבחירות לעיריות שנערכו _בפברואר מאי , 1946 ובכלל זה בשכם , מעוזה הראשי של האופוזיציה הנשאשיבית . בהתחשב בהישג זה היה אפוא הגיבוי הכל ערבי שהוענק לסיעה זו מוצדק . ממשלות ערב עצמן , שמ 1945 התאגדו במסגרת הליגה הערבית , אמנם תמכו בהנהגה החוסיינית והעניקו לה לגיטימציה ; אך בה בעת גם נטלו ממנה למעשה את סמכויותיה והפכו לפוסקים המכריעים בגורל שאלת פלסטין במחנה הערבי . ביוני , 1946 עם שובו לאזור של המופתי אלחאג' אמין מגלותו באירופה , התערבה הליגה הערבית פעם נוספת בגיבוש הרכב ההנהגה הערבית הפלסטינית . שמו של הוועד שונה ל'המוסד הערבי העליון' ( לצורך הנוחות נמשיך להשתמש במונח הקודם , ( וניתן בו משקל מכריע לחוסיינים לעומת האופוזיציה ( שלושה לעומת שניים . ( אולם הישג זה של החוסיינים עלה להם למעשה באבדן עצמאותם . על פי החלטות הליגה הפך הוועד הערבי העליון החדש למנגנון של הליגה וכפוף למזכירות הכללית של הארגון בכל הקשור לתכניות הסיוע לערביי פלסטין . אלא שההנהגה הפלסטינית , עתה בהנהגתו של המופתי , סירבה לקבל מציאות זו והמשיכה לחתור לאוטונומיה בהחלטותיה ובמהלכיה , אם גם מבלי לוותר כהוא זה על תביעותיה לסיוע חומרי ומדיני ממדינות ערב . מכאן ועד לסיום מלחמת 1948 היה מתח זה למאפיי ן העיקרי של תפקוד המוסדות הלאומיים של ערביי פלסטין , הן בתחום המדיני הן בתחום הצבאי . השנים 1948-1946 עמדו בסימן הכנות קדחתניות של הוועד הערבי העליון החדש בהנהגת המופתי , שקבע את מושבו בקהיר , לקראת מה שנראה כעימות בלתי נמנע על גורל הארץ . הוועד הערבי העליון אורגן בממשלה והוקמו בו מחלקות מיניסטריאליות לנושאי חברה , כלכלה , קרקעות , חינוך , ארגון לאומי , ועוד . במאי 1946 הוקם 'בית האוצר הערבי' כמוסד פיננסי לאומי שנועד לרכז בידיו את גביית הכספים מהציבור הערבי כמו גם את התרומות הציבוריות והממשלתיות מארצות ערב . ככזה , הוא היה אמור להכיל בתוכו מוסדות פיננסיים עצמאיים כ'קופת האומה' ולממן את פעילות המוסדות הלאומיים של ערביי פלסטין . אולם מאמץ זה של ארגון לאומי , לבד מן העובדה שהתקיים תוך פיצול בין המטה הראשי בקהיר לבין שלוחתו בירושלים , היה נגוע במחלוקות ובסיעתיות שהוחרפו על ידי נטייתו הקיצונית של המופתי לריכוזיות ולהעדפת קרובי משפחה ונאמנים ותיקים , דבר שפגם קשות באפקטיביות של המאמצים שנעשו . מעל לכול , שובם של החוסיינים לעמדת המנהיגות נכרך בגל של מעשי טרור שהופעלו כחל ק מהמאמץ הבלתי מתפשר שעשה המופתי להשליט את מרותו על הארגונים הפוליטיים , הצבאיים , הכלכליים והמקצועיים הקיימים בחברה הערבית הפלסטינית ולכוונם על פי דרכו . גישה זו הצליחה להרתיע יריבים ולהשתיק קולות של אי הסכמה , אך היא הסתברה כהרת אסון , כפי שהשתקף במקרה של ארגון 'א נג'אדה' הצבאי למחצה ( ראו להלן . ( בשלהי 1946 התרחב והחריף המאבק הערבי המאורגן נגד משתפי פעולה עם היהודים ,
|
|