|
|
עמוד:96
שאין ביכולתו להביא להפסקת השביתה גם לאחר שנמשכה כשישה חודשים , ומהזדקקותו לקריאה רשמית מצד שליטי עיראק , עבר הירדן , ערב הסעודית ותימן כמקור לגיטימציה להפסקת השביתה ומעשי האיבה . גם אם הוועד הערבי העליון המשיך להתקיים , הוא ייצג מכאן ואילך בעיקר את הגרעין הלאומי המיליטנטי של החוסיינים ושל אלאסתקלאל , כשהיריבים מן האופוזיציה הנשאשיבית לא השתתפו בו למעשה . עומק האיבה בין שני המחנות נחשף בכל חריפותו בשנים , 1939-1937 כשהיריבות הסיעתית הפכה למאבק דמים שייצג את רכיבי הפיצול השונים בחברה הערבית הפלסטינית : בין כפר לעיר , בין מודרניות למסורת , בין עשירים לעניים , בין חמולות ובין שבטים . בסתיו , 1937 עם הוצאת הוועד הערבי העליון אל מחוץ לחוק והחלטת הממשלה הבריטית לדכא את המרד בכוח הזרוע , נאלצו המופתי יחד עם אחרים מצמרת הסיעה החוסיינית להימלט מן הארץ ולהעביר את מוקדי פעילותם לארצות ערב השכנות , משם המשיכו לנהל את פעולות הסיוע למורדים בכספים ובנשק . בתנאים אלה של נתק פיזי , של מתח ושל ניגוד אינטרסים בין הגרעין הפוליטי החיצוני בראשות המופתי לבין האופוזיציה מבית , הפכו הטרור והאלימות למכשיר העיקרי לאכיפת מרותו וסמכותו בקהילה הפוליטית הערבית הפלסטינית . כנופיות המורדים שפעלו בסיועו והשראתו של המופתי היו מורכבות במידה מכרעת מאיכרים והונהגו על ידי ותיקי חבורת ' אח'ואן אלקסאם . ' הן היו רחוקות מלסור למרותו המלאה של המופתי ולמעשה פעלו על פי שיקולים שרירותיים שנבעו לעתים קרובות מתסכול וממשקעי איבה על רקע מקומי , חברתי ותרבותי . מאפיין זה בלט במיוחד בהתנהגותן האלימה והמתעמרת של הכנופיות כלפי האוכלוסייה הערבית בכלל וכלפי השכבה העירונית , המודרנית בפרט . מאבק הדמים הפנימי שהתחולל בתקופת המרד בין כנופיות וסיעות יריבות גרם להרס כלכלי , ופער תהום של איבה וחשבונות נקם בין עירוניים לכפריים ובין סיעות יריבות ולפגיעה אנושה בדור הביניים של האליטה הפוליטית הפלסטינית . משקעי הקרע הפנימי שנוצר בשנות המרד עתידים היו לבוא לידי ביטוי במלוא חריפותם לקראת מלחמת 1948 ובמהלכה . היחלשות מעמדו של הוועד הערבי העליון התבטאה גם במיסוד דפוס התלות של המרכז הפוליטי הפלסטיני באליטות הפוליטיות של ארצות ערב השכנות , שהחל עם סיום השביתה בעזרת שליטי ערב ונמשך בעצם נוכחותם ופעילותם של המופתי ועוזריו בסוריה , בלבנון ובעיראק מכאן ועד . 1941 לתלות זו היו משמעויות מרחיקות לכת בשנות המלחמה , כשהמופתי נגרר לפעילות אזורית ובין לאומית שהקשר בינה לבין בעיית פלסטין היה עקיף לכל היותר . מעורבותו במרד _האנטי בריטי בעיראק ב 1941 וקשריו ההדוקים עם גרמניה הנאצית סיבכו אותו באיבה עמוקה עם ההאשמים בעיראק , וטבעו בו חותם של אויב חסר תקנה בעיני בריטניה וארצות הברית עם סיום מלחמת העולם השנייה . לתלות של ההנהגה הפלסטינית היה היבט נוסף : קיום מערכות יחסים מקבילות של יריבות במישור הפנים פלסטיני ובמישור הבין ערבי . תצורה זו של זיקות מקבילות בין שני המישורים נותרה בעינה עד 1948 ושבה לשרור בתקופת פעילותם של הארגונים הפלסטיניים לאחר מלחמת . 1967 בפרספקטיבה השוואתית הבליטה תקופת המרד הערבי את הפער הגדל והולך בין שתי הקהילות היריבות בארץ לטובת היישוב היהודי , במונחים של עצמה חומרית וסמכות המוסדות הפוליטיים . בעוד שביישוב היהודי הייתה זו תקופה של שגשוג ושל
|
|