|
|
עמוד:86
הקהילה הערבית הפלסטינית למדינה ריבונית משלה . אך זו לא קמה בשל חולשתה החומרית והמוסדית של קהילה זו , הפיצול החריף בהנהגתה הפוליטית , תלותה במערכת הבין ערבית וניתוקה הגאוגרפי מצאן מרעיתה . אולם מה שהמיט את האסון ' ) נכבה ( ' על הקהילה הערבית הפלסטינית היה הפער הגדול בין ההתנגדות הקיצונית של הנהגתה הלאומית לריבונות ציונית כלשהי בארץ ישראל לבין היכולת המעשית לתרגם התנגדות זו לפעולה קיבוצית מאורגנת . יותר מכל פרק אחר בתולדות ערביי ארץ ישראל בעת החדשה הייתה תקופת המנדט עדה לביסוס מעמדה של ירושלים כמרכז פוליטי כלל ארצי , הן משום קביעתה כבירת _הארץ על ידי שלטון המנדט הבריטי וכמקום מושבם של מוסדות השלטון , והן משום שהייתה מזוהה עם המנהיגות הלאומית והמוסדות הפוליטיים לא רק של יהודי ארץ ישראל אלא גם של ערביי פלסטין . חשיבותה של קביעה זו נוגעת בראש וראשונה לתפקיד המכריע שמילאה לאורך תקופת המנדט המנהיגות הערבית הירושלמית , ובראשה משפחת אלחוסייני , בהתפתחות התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית , מוסדותיה , תכניה הרעיוניים ומורשתה הפוליטית . עובדת הישרדותה החברתית והפוליטית של הנהגה זו , הנושאת באחריות ההיסטורית לתוצאות הטרגיות לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית במלחמת , 1948 לא שיקפה את התמורות המבניות , החברתיות והכלכליות שחלו בחברה הערבית הפלסטינית בתקופת המנדט , ואף עמדה בסתירה להן . מבחינה זו תקופת המנדט מייצגת פער גובר בין השמרנות שאפיינה את דפוסי הארגון הפוליטי של ההנהגה הלאומית הפלסטינית לבין צרכיה המשתנים של קהילתם והאתגרים שהעמיד בפניה המפעל הציוני . פער זה היה בעל משמעות מרחיקת לכת בכל הקשור לתפקודה של החברה הפלסטינית כקהילה פוליטית ולהתפתחות יכולותיה . נכתב ודובר רבות על הפיצול הפנימי הפוליטי והחברתי בקרב ערביי פלסטין ועל המאבק הגלוי בין סיעות יריבות בתקופת המנדט , כגורם עיקרי לחולשתם הפוליטית ולכישלונם במאבקם הלאומי נגד שלטון המנדט והמפעל הציוני . פיצול זה , עם כל חשיבותו , לא היה מקור החולשה היחיד או העיקרי . התמורות בריבוד , בזיקות ובקשרי הגומלין בין קבוצות חברתיות , כמו גם התמורות החברתיות והכלכליות שעברה החברה הערבית הפלסטינית בתקופת המנדט , היו בעלות השפעה רבה על לכידותה , חוסנה ויכולת פעולתה של החברה הערבית כקהילה פוליטית ; ותוצאותיהן ניכרו בקריסתם של ערביי פלסטין במהלך מלחמת האזרחים בחודשים הראשונים של . 1948 לעומת כישלון ההנהגה הערבית בתקופת המנדט , הצליחה התנועה הלאומית הפלסטינית בהנהגת אש"ף לכפות על מדינות ערב ועל ישראל הכרה בתביעותיה המדיניות . בראייה היסטורית אפשר לטעון שהגורם העיקרי להצלחתה היה בניין מוסדות לאומיים וגיבוש מרכז פוליטי בגולה של 'מדינה בדרך , ' שזכה עם הזמן להכרה כגוף הלגיטימי היחיד המייצג את העם הפלסטיני . חשיבותם של מוסדות אלה הייתה ביצירת קונסנזוס בדבר היעדים המדיניים וכן ביכולת גיוס פוליטית , ריכוז הסמכות בידי הנהגה מרכזית ויכולת לחלק משאבים ולהעניק שירותים ליסודות שונים בקהילה הפלסטינית , לשם השגת ציות
|
|