|
|
עמוד:84
הראשון היה הכוהן הגדול יונתן , שנחשב על ידם לבעל בריתו המובהק של פליכס . לדברי יוספוס , גם פליכס היה מעוניין להיפטר ממנו בגלל סיבות אישיות , ולמעשה הוא שיזם את רציחתו . הוא פיתה בכסף רב איש ירושלמי , דוראס שמו , מידידיו המובהקים של יונתן , שישכור רוצחי חרש מן הסיקריים . מן הסתם ביקש בדרך זו לטשטש את אחריותו למעשה , ואף רצה להטיל חשדות ולזרוע פירוד פנימי בציבור הירושלמי . קשה להעלות על הדעת את האפשרות שהסיקריים שיתפו פעולה עם פליכס ביודעין . שיטת פעולתם , לפי תיאורי יוספוס , הייתה התנקשות מחתרתית באמצעות שימוש בפגיון המוסתר תחת הבגדים . הצלחת ההתנקשות בחיי יונתן הפכה עד מהרה לשיטה , שהופעלה בעיקר בחסות החגים . הם נהגו להתערב בהמון החוגגים ועולי הרגל , דבר שנוצל ביעילות לביצוע מעשי התנקשות בקרבנותיהם , אם בתחומי העיר ואם אפילו בתחומי המקדש עצמו . בתוך זמן קצר הם הרחיבו את זירת פעולתם גם לשאר חלקי יהודה ולא חששו עוד לבצע את רציחותיהם בחסות חגים ומועדים , ואף ביצעום בכל ימות השנה . החרפת הקיטוב המעמדי בחברה היהודית באותם ימים הוסיף כמובן שמן על מדורת פעילותם של הסיקריים , וכמוה גם ההתגודדות הפנימית בחוגי הכהונה , בין משפחות הכוהנים הגדולים ו'ראשי העם' מירושלים לבין הכוהנים מערי השדה . תרמו לכך ללא ספק החילופין שערך אגריפס השני בכהונה הגדולה , כאשר מינה למשרה הרמה בסוף ימי נציבותו של פליכס את ישמעאל בן פיאבי . הלה , שהיה בן למשפחת כוהנים נודעת מימי הורדוס ומימי הנציבים הראשונים , נהג בשררה ובתוקפנות רבה כלפי עמיתיו במעמד הכהונה , כנראה על רקע מאבקי כוח על עמדות בכורה ועל מתנות הכהונה . המאבקים הפנימיים נשאו לעתים צביון אלים למדי , שבא לידי גילוי בשיגור עבדיהם של הכוהנים הגדולים אל הגרנות כדי לקחת בכוח הזרוע את המעשרות האמורים ליפול בחלקם של הכוהנים ההדיוטות . בימי פליכס נסערה ירושלים גם מהופעתו של נביא שקר יהודי ממצרים , אשר הצליח שלטונו הקצרים של הנציב הבא , פורקיוס _פסטוס 62-60 ) לסה"נ , ( שעליו עוד ידובר להלן . הכינוי ' סיקריים' שאול מעולם המושגים הרומי מאז תקופת הרפובליקה sicarius ) משמעו בלטינית 'רוצח מתנקש , ' והוא נגזר מלשון — sica 'פגיון , ( ' וכונו בו רוצחי חרש שהיו מסתירים פגיונות תחת בגדיהם לצורך ביצוע מעשי התנקשות . כנראה בהוראת גנאי דומה הוא נתפס גם במסורת התלמודית ! מכל מקום , הוא שימש כינוי נרדף של 'ביריונים , ' 'גזלנים' ו'רצחנים . ' משנה , מכשירין א , 1 , ירושלמי , סוטה ה ( כ ע"ב ;( איכה רבה , פרשה ד ( מהדורת בובר , עמ' . ( 144 על הופעת הסיקריים עיינו : כשר ( לעיל , הערה , ( 70 עמי 76 ואילך ; מ' כמית , 'הקנאים והסיקריים , מוצאם וקשריהם , ' כשר , שם , עמ' 319 ואילך ; מ' הנגל , 'קנאים וסיקריים , ' כשר , שם , עמ' 339 ואילך ; . Edinburgh 1989 , p . 46 ff . m . Hengei , The Zealots , במחקר האחרון יש סקירה רחבה ומקפת על התפתחות רעיון ה ' קנאות' ותנועת המרי נגד רומא , כיווני התפתחותה , התפלגותה לסיעות ועוד . 132 לימים , בפרוץ המרד הגדול , שרפו הסיקריים את הארכיון הירושלמי ובו שטרי חוב רבים , במטרה למנוע גביית חובות ולמשוך לצדם את המון בעלי החובות המרוששים והעניים ( מלחמת , כ , 426 ואילך . ( הדים לחששותיהם של בעלי חוב מפני נושיהם ניתן לשמוע גם ב'ברית החדשה' ( מתיא , ה , ; 26-25 לוקס , יב , . ( 59-58 מקובל לזהות את שרפת הארכיון הירושלמי בידי הסיקריים עם האירוע הנרמז במסורת התלמודית של אבות דרבי נתן ( נוסח ב , פרק יג [ מהדורת שכטר , עמ' טז — ([ ' וכשעמד הסיקרין שרפו את האוצרות . ' 133 קדמוניות , כ , . 181-179 השוו שם , . 207-206 מסתבר כי יש לכך גם הד במסורת התלמודית ; פרטים :
|
|