|
|
עמוד:12
12 דן אוריין אשכנזי, בעלי השכלה אקדמית ועוסקים במקצועות בינוניים : מורים, 10 במחקר משנת 1990 נמצאאחיות, עובדים סוציאליים וכיוצא באלה . כי בקרב הקהל הישראלי היהודי, "הפעילים ביותר מבחינת תכיפות הביקור הם משכילים, מסורתיים וחילונים, ילידי ישראל ממוצא מערבי" . הקבוצה "בעלת השיעור הגבוה ביותר של לא-מבקרים-כלל 11 גם בסוף המאההם דתיים בעלי השכלה נמוכה ממוצא מזרחי" . העשרים היה ביקור בתיאטרון קשור "בצורה חזקה עם השכלה 12 התיאטרון כמוסד - כמקום מפגש וכמקוםגבוהה ומוצא מערבי" . שבו מוצגות הצגות - שימש את הקבוצה האשכנזית-חילונית בבירור בעיותיה, השינויים שחלו אצלה ועימותיה עם קבוצות אחרות . יש חשיבות לדרכי ייצוגן של קבוצות בתיאטרון הישראלי בשל המקום המרכזי שמייחסים לו ישראלים יהודים, אשכנזים ומזרחים, כך לפי ממצאי מחקר מסוף המאה העשרים . התיאטרון נתפס כ"חשוב מאוד" בחברה הישראלית ( % 71 ) , ושיעור גדול באוכלוסייה ( % 79 ) , שרובו אינו מגיע לתיאטרון, סבור כי הוא ראוי לתמיכה ציבורית, יותר 13 מכלל הפעילויות הנתמכות של תרבות הפנאי . משנות החמישים של המאה העשרים ואילך צופים ישראלים מתייחסים למוסד התיאטרון כאל במה שדנים בה בבעיות חברה ופוליטיקה ותופסים את הטקסט התיאטרוני כבבואה של המציאות . בחקר סוגי הצרכים שממלא התיאטרון הישראלי אצל קהל הצופים שלו, שנערך ב- ,1990 חזר בתדירות הביטוי "ללמוד על" בהקשרים של "ההיסטוריה של העם היהודי", "הקונפליקט היהודי-ערבי", "ההיסטוריה של היישוב" ו"המצב הפוליטי והחברתי בישראל" . הנשאלים בסקר העדיפו ברובם את המחזה הישראלי ה"מקורי" ומצאו בו אמצעי לעצב זהות עצמית, לחזק את הקשר עם המדינה 14 אלו הסיבות ו"להרגיש חלק מהחברה הישראלית" ומהעם היהודי . לריבוי הצגתם של מחזות "מקוריים", שהם החל משנות התשעים 15 עם זאת, אפשר כמחצית מהרפרטואר של התיאטראות בארץ . להבחין בשינויים שחלו בעשורים האחרונים בנושאי ההצגות
|
|