|
|
עמוד:11
11 תולדות התיאטרון בישראל שהתווה דוד רמז, שהיה באותה העת שר החינוך והתרבות, "לשם 6 תל"ם ( תיאטרון למעברות ) היה פרי הפיכת השבטים האלה לעם" . יוזמתו של זאב יוסיפון, שהסביר : "בינינו הוותיקים, מכונני הבנייה, לבין העולים גאולי ארצות האסלאם, בעיקר, משתרע מרחק איום של היעדר מאות שנות ציביליזציה, תל"ם קמה לתרום את חלקה 7 ולסייע לקידומם ולהחשתם של תהליכי שיקומה של האומה" . המבקר י"מ ניימן, שצפה באחת מהצגות תל"ם במעבּרה, העיד בהתלהבות : "אלפי הצופים נהנו . כבית הכנסת בשביל הדתיים, כן 8 התיאטרון העברי לחילונים . החומר שמוצג מכוון ומחנך" . במשך תקופה ארוכה חיפשה התרבות הישראלית דרכי היצג של פתרון או פתרון שבבדיון לעימותים בחברה, לשסעים בין חילונים לדתיים, בין אשכנזים למזרחים ובין יהודים לערבים . תחילה עשתה זאת תוך "הקפדה" על חיזוק מעמדה ההגמוני של הקבוצה האשכנזית-חילונית . בעיות פוליטיות וחברתיות הוצגו ו"נפתרו" על במת התיאטרון . משנות השמונים ואילך, ובמיוחד מאז מלחמת לבנון הראשונה ( 1982 - 1985 ) , נחשפו בתרבות הישראלית עימותים, אי-הסכמות וסתירות שהוצגו כבלתי פתירים . באותן השנים הלכה תרבות המרכז הציונית ונחלשה, ונמצא לכך ביטויים רבים בספרות, בתיאטרון ובקולנוע . "הישראלי שוב אינו בעל בית בביתו", כתב גרשון שקד והתכוון אל העולים הוותיקים ואל ילידי הארץ . "שפת הסימנים שלו ועולם הערכים שלו איבדו 9 המחזאי את משמעותם משום שאיבדו את תוקפם וכוחם הפנימי" . הישראלי, ה"משוחרר" משיח המייסדים, הביא אל הבמה את הצורך בבחינה ביקורתית של האידיאולוגיה שיצרה את המדינה העברית, אך כמו רוב קהליו, נשאר תחת השפעתה . מהתכוונות אידיאולוגית נעבור, בעקבות שמיר, אל ההתקבלות, אל הצופים . הם היעד לתוכני ההצגה, לדרכי הבאתם אל הבמה, ובחסדם נקבעים תוחלת חייה והיקף תפוצתה . חלק ניכר מקהל הצופים של התיאטרון הישראלי, נשים וגברים כאחד, הם ממוצא
|
|