|
|
עמוד:13
13 תבונת הקבוצה ללימודי תואר שני בהנחיית קבוצות בשילוב אמנויות במכללת לסלי . בהמשך הדרך הופתעתי לגלות שאני מלמדת הנחיית קבוצות באופן דומה להפליא לאופן שבו לימדתי קומפוזיציה במחול, רק שבמקום ליצור בתנועה אני יוצרת במילים . ההבנה הזאת קרתה במקרה, עת שחיפשתי משהו במחברות ישנות ומצאתי תוכנית שהכנתי לשיעור קומפוזיציה . נדהמתי עד כמה היא הייתה דומה במבנה שלה לתכנון מפגש בקורס שלימדתי להכשרת מנחי קבוצות . כך הבנתי שלא היה זה שינוי מקצועי כפי שחשבתי אז, אלא התפתחות טבעית לאותה יכולת להנחות וללמד, שלא ידעתי בכלל שניחנתי בה . ייתכן שהמפקדות מעליי בצבא, שהיו מבוגרות ממני אולי בחודשיים, זיהו אותה אצלי כבר בטירונות . הסתבר לי שלא מעט מנחים מגיעים להחלטה ללמוד הנחיית קבוצות בעקבות מפגש קשה במיוחד עם קבוצה . משבר שהוא בבחינת הקש ששבר את גב הגמל, שקורה כשהאינטואיציות נגמרות ואין יותר שפנים לשלוף מהכובע . הרי כל מי שבוחר לעבוד עם קבוצה, במודע או שלא מודע, ניחן כנראה בכישורים לעבודה עם קבוצה . אך מגיע הרגע שהכישורים הטבעיים והאינטואיציות אינם מספיקים עוד כדי להוביל את הקבוצה לאורך כל מסלול חייה באופן מיטבי, ומתבקש לרכוש ידע מקצועי נוסף . לימודי התואר השני בהנחיית קבוצות היו הדבר הנכון בזמן הנכון . באמצעותם הבנתי מהי ה"חיה" הזאת שנקראת "קבוצה" . הבנתי מתוך ההתנסות מה המשמעות של להיות חלק ממנה, מה ההשפעה שלה על הפרט ולהיפך, ואיך סגנונות הנחיה שונים משפיעים עליה . בדומה ללימודי התואר הראשון במחול, גם לימודי התואר השני היו במסגרת המחזור הראשון של התוכנית, וסבלו אף הם מבעיות שקשורות כנראה לחבלי לידה של מסלול חדש . הבעיה העיקרית הייתה שהלימודים היו ברובם באוריינטציה דינמית . צללנו לתוך עצמנו, שיתפנו, שתקנו, כאבנו, בכינו, חווינו, פגענו ונפגענו, התקרבנו והתרחקנו . אך חסרה לי העמקה בתיאוריות של
|
|