|
|
עמוד:10
10 אורית שרת פורטר שנקרא כך מאחר שרוב הבנות לא היו מרוצות מהתפקיד שקיבלו בהפתעה, והגיבו בבכי תמרורים . אני וחברותיי לאוהל נבחרנו להמשיך לקורס מ"כיות . נאמר לנו שזאת נחשבת מחמאה, אך לא קיבלתי זאת כך . לא שמחתי בתפקיד הזה ולא חשבתי שהוא מתאים לי . המסגרת הצבאית הקשוחה והשרירותית לא התאימה לאופיי . ניסיתי לשנות את רוע הגזרה, אך ללא הועיל - יצאתי לקורס מ"כיות בן שלושה חודשים ובסיומו הוצבתי, כמו חברותיי לאוהל, כמ"כית בבה"ד 12 לכל תקופת השירות . כמ"כית נחשבתי לאנושית ורכה, כנראה כי לא היה לי די אכפת אם יש או אין אבק מעל המשקוף, ולא בכל פעם הייתי עושה מסדר נוסף על שמיכה שלא קופלה כהלכה . אהבתי את המפגש האנושי עם הטירוניות . בזמן מלחמת יום כיפור רבות מהן היו זקוקות לתמיכה ולאוזן קשבת, מה שהסתבר שידעתי להעניק באופן טבעי . כך, תפקיד המ"כית שהתגלגלתי אליו בניגוד לרצוני היה למעשה המפגש הראשון שלי עם הנחיית קבוצה ועם היכולת ללמד, להנחות ולהדריך, שהייתה טבועה בי הרבה לפני שהפכתי מודעת לה . אחרי השירות הצבאי נרשמתי ללימודים באקדמיה למחול על שם רובין בירושלים . למדתי במחזור הראשון שהעניק תואר ראשון ותעודת הוראה, אולם למעשה לא קיבלנו הכשרה מיוחדת בהוראה . סיימתי את הלימודים כמורה למחול מודרני מבלי שהיה לי מושג קלוש איך מכינים מערך שיעור ואיך מלמדים . זמן קצר לאחר סיום הלימודים קיבלתי באופן מקרי, בחדר ההלבשה של סטודיו למחול אחרי שיעור מודרני, הצעה שלה הסכמתי מייד - ללמד בחטיבת הביניים עלומים ברמת השרון, שם עמדו לפתוח את מגמת המחול הראשונה בארץ . בפגישתי עם מנהלת חטיבת הביניים האגדית יהודית דים, היא אמרה שיש לה ארבע שעות שבועיות לתת לי ושאלה מה אלמד בשעות האלה . "שעתיים מחול מודרני", עניתי מייד . "ומה תלמדי בשעתיים הנוספות ? " שאלה .
|
|