|
|
עמוד:11
11 מים עומדים בכוס . לא רק ערוצי התודעה נכפלים, גם המים עצמם : מחד גיסא הם "מים שלנו", מים שדווקא מחמת עמידתם יש בהם "הישארות מפליאה של דברים", ומאידך גיסא לא נשכח היסוד הזורם שלהם, יסוד של "שנים חולפות" . כמו בסיפור המעשה על הביקור בתחנת חייו האחרונה של טולסטוי, כך גם בשירת לאה גולדברג לילדים יש תודעה כפולה, של מבוגרת ושל ילדה . בהתאם לתודעה זו מתקיימים שני מישורי זמן מקבילים : מישור זמן של עולם הילדוּת הסובב סביב עונות השנה, יורה ומלקוש, החגים, פתיחת שנת הלימודים וסיומה, ומישור הזמן ההיסטורי שבמהלכו נכתבו השירים : שנים של בניין אומה, מלחמה עולמית ושואה, מאבק דמים וצמיחתה של מדינה צעירה . אפשר לדמות זאת למעגל לעומת קו, בהנחה שההיסטוריה נעה ליניארית, או לנצחי לעומת החד-פעמי . אלא שעם כל השוני ביניהם, מישורי הזמן הללו חופפים . השיר "גם השנה" ( גולדברג, 1939 , 13 בספטמבר, עמ' 4 ) , שנהוג לקרוא בפתיחת שנת הלימודים בבתי הספר ולקראת ראש השנה, מדגיש בדיוק את אותו פער שבין המחזוריות לבין החלופיות, בין הכללי ( "כָּל שָׁנָה", "אֲנָשִׁים" ) לבין האחד והיחיד ( "מִישֶׁהוּ" ) ובהקבלה, ויש להניח שמשמעות זו נעלמת מעיני רוב הקוראים והקוראות, גם בין הזמן הנצחי לזמן ההיסטורי והביוגרפי המסוים : כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא, וְעוֹלָה הַחַמָּה וְיוֹרֵד הַמָּטָר . כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲדָמָה מִתְחַדֶּשֶׁת וּמַלְבִּין הֶחָצָב, וּמַזְהִיב הֶהָדָר . בְּכָל שָׁנָה נוֹלָדִים אֲנָשִׁים לָרֹב, לִדְמָעוֹת וְלִצְחוֹק, לְאַחֲוָה וְשִׂנְאָה, וְיֵשׁ מִישֶׁהוּ הָרוֹצֶה רַק בַּטּוֹב גַּם הַשָּׁנָה .
|
המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט
|