|
|
עמוד:10
10 חלק ראשון : הזמן 1 לאה גולדברג בחרה לפתוח את סדרת הרצאותיה ב"קול ישראל" על טולסטוי, במלאת יובל למותו, בזיכרון מילדותה : בתחנה לא גדולה, בין שדות, בתוך נוף דל שאיננו שובה את הלב, עמדה הרכבת מלכת . מישהו קרא בקול את שם התחנה : אַסְטַפּוֹבוֹ . והקהל, קהל הנוסעים שהיה רב מאוד, החל יורד אל הרציף . האנשים נהרו אל הבית הקטן, בֵּית שומר התחנה שהיה שם בצד הדרך, קרוב מאוד . הורי אחזוני בידי והוליכו גם אותי אל הבית הקטן . אמרו : "בבית הזה מת הסופר הגדול טולסטוי . הסתכלי היטב : זכרי שראית את המקום הזה . הוא מת בשנת 1910 . עוד לפני שאת נולדת" . הייתי בת שש . שמו של טולסטוי הוזכר בביתנו לעיתים קרובות . ידעתי מיהו . ידעתי שהיה סופר, הסופר הגדול ביותר בעולם . ושמעתי מפי אבי, שהוא היה גם האיש החכם ביותר בעולם . "חוץ מסוקרטס", היה אבי חוזר ואומר . [ . . . ] החדר בתחנת אסטפובו, חדר זה שבו מת הענק מיַאסְנָאיָה פּוֹלְיָאנָה, היה באמת כעין אכזבה . הכול היה פשוט כל כך, קירות קירחים, מיטת ברזל צרה, שולחן קטן מאוד בצידה ועליו איזה ספר וכוס מים מלאה עד חצי . זוכרת אני שאז עשתה עלי כוס המים, משום-מה, את הרושם הגדול ביותר . וחשבתי בליבי : לפני שנים כל כך רבות שתה טולסטוי את המים האלה, והנה הם עוד עומדים ! סבורה אני שהיתה זו תחושת זמן ראשונה בחיי . בפעם הראשונה הרגשתי בכוחן של שנים חולפות ובהישארות מפליאה של דברים בתוכן . ( גולדברג, 1961 , ההדגשה במקור ) שני ערוצי תודעה נשזרים כאן זה בזה : תודעתה של היוצרת הבוגרת, שתרגמה כעשור קודם לכן את "מלחמה ושלום", כמוסה של מרחבי זמן עצומים ואינטנסיביים, ותודעתה של הילדה הנתפסת כביכול אל השולי ואל הטפל ביותר, אל כוס המים, כשם שצעצוע לעולם יהיה צל של הדבר . דווקא האנקדוטה שנותרה מחוץ להיסטוריה הרשמית מלמדת את הילדה פרק בהיסטוריה, ויותר מזה, את מושגי ההיסטוריה והעבר . לא עוד "פּנטה רֵיי" – "הכול זורם" של הֵרַקלֵיטוֹס – או נהר שאין טובלים בו פעמיים, אלא * תודה מקרב לב לפרופ' יעל דר, לד"ר תמי ישראלי ולד"ר אסיה שרון .
|
המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט
|