פתח דבר

עמוד:13

13 אדומה, האימא, הזאב, הסבתא והצייד — כך שכל אחת מהן מייצגת קבוצת גיל אחרת . האבסטרקציה של הדמויות במעשייה מאפשרת לייצג באמצעות הדמות מיקרוקוסמוס של החברה בכללותה . אחד הממצאים הבולטים הוא חולשתה עד היעדרה של דמות הסבתא מהעיבודים . המאמר קושר זאת למאפיינים חברתיים וליחסים בין-דוריים בתוך החברה הפלסטינית עצמה . בעוד כיפה אדומה מייצגת את דור העתיד, והזאב את האיום על דור זה, הסבתא מייצגת את העבר . המחלוקות בנוגע לעבר הן שאינן מאפשרות לייצר דמות קוהרנטית נוכחת שתייצג אותו . חשיבותם של העיבודים הופכת למרכזית ביותר כאשר מדובר בחברות המתמודדות עם מציאות פוליטית מורכבת, ונדרשות לעבד את המעשיות באופן שיתאים לזיכרון הקולקטיבי שלהן ולסיפור ההיסטורי והחברתי שלהן . מזל קאופמן ( הלב מגיע לאן שצריך : עיון ב"על עלה ועל אלונה" מאת שירה גפן ) מפנה את תשומת הלב לשילוב בין היסודות הפנטסטיים והיסודות הריאליים בסיפור "על עלה ועל אלונה", היוצר את הרושם שאנו מצויים על סף חלום ובתוכו . מכאן גם הצורך להתייחס אל שפתו הלירית-מטפורית של הטקסט כאל קולה הפנימי של אלונה, גיבורת הסיפור . כדי לתאר את שפת הנפש של הגיבורה משתמשת קאופמן במושגים פסיכואנליטיים, ובוחנת שני שלבים במסע הנפש של הגיבורה : האחד שאותו היא מכנה שלב גן העדן, שעיקרו בחוויית ההתבודדות וגילוי מלאות העצמי, והשני הכרוך בחוויה משברית שמאפשרת יכולת התבדלות מהעץ-האם, המסמל את האם הגדולה . קאופמן גם עורכת דיון רפלקסיבי בפער בין קריאתו של נמען מבוגר לבין קריאתו של הנמען הילד וניגון ליבו . יובל עמית ( "פנינו אל השמש העולה" : איור במקראה הארץ- ישראלית והצללית החלוצית ) סוקר את השלבים הראשונים בהתפתחותו של האיור במקראות העבריות ואת דרכה של הצללית המצוירת אליהן . המאמר סוקר את הופעת טכניקת הצלליות באומנות הלאומית האירופית, ומתמקד בעבודות של האמן מאיר גור אריה, איש בצלאל, המזוהה עם מה שעמית מכנה "הצללית החלוצית-ציונית" . טכניקה זו, אשר נשאה לרוב חותם אוניברסלי של ילדות, הגיעה לשיאה עם קום המדינה ואחר כך שקעה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא