הדרה חמקמקה — על דמות המכשפה בספרות העכשווית לגיל הרך ודחיקתה לשולי החברה

עמוד:8

8 הצורך הלא מודע להאשים מישהו בצרות הקיום, אם כדי ללכד את הקהילה הנוצרית במלחמתה נגד השטן ואם כדי לחסל באופן מכוון וציני יריבים אישיים או פוליטיים . חוקרי התופעה לא מצאו מתאם חד-משמעי בין כישוף ובין מעמד חברתי, גיל או מראה חיצוני, אך בהחלט מצאו מתאם כזה בין כישוף ובין נשים – אלה הואשמו כמעט פי שניים יותר מאשר גברים . רדיפתן והרחקתן של נשים שזוהו כמכשפות אפשרה לחברי הקהילה להשליך עליהן את הרוע שהדחיקו בתוכם ולחוש עליונות מוסרית . מאז ומתמיד ובכל מקום יוחס הכישוף בעיקר למין הנשי . כיוון שהזיהוי של כישוף עם נשים הוא כה חזק, רבים מופתעים לגלות שגם גברים עוסקים בו ( ראסל ואלכסנדר, 2008 ) . בבואה לתאר את מיתוס האישה, הודתה סימון דה-בובואר ( 2001 ) כי מדובר ב"מלאכה קשה" . לא ניתן להבין את המיתוס במלואו או להקיפו בשלמותו, הוא מתעתע ומכיל סתירות פנימיות – "האישה היא חוה והבתולה הקדושה גם יחד ; היא מושא הערצה או שפחה, מקור חיים או כוח אפל ; ( . . . ) היא מרפאת או מכשפה" . את טבעו האמביוולנטי של מיתוס האישה קושרת דה-בובואר להגדרתה של זו כאחר : "עמימותה היא בדיוק עמימותו של מושג 'האחר' : זהו חוסר הבהירות של המצב האנושי, ככל שהוא מתאפיין ביחסו לאחר . ( . . . ) האחר הוא הרע אך בהיותו נחוץ לטוב, הוא שב ונהפך לטוב" ( דה-בובואר 2001 , 210 ) . המכשפה, אם כן, היא התגלמות הקוטב השלילי של האחרות הנשית . המסתורין שאופף אחרות זו מקבל ביטוי מובהק במיתוס הבתולים שגם הוא דו-משמעי בהיותו מגרה מינית, אך גם מאיים . דה-בובואר מבהירה כי בתולים מעוררים תשוקה ארוטית כאשר הם מקושרים עם עלומים, אך נתפסים כדוחים אם הם נמשכים יתר על המידה . לטענתה, ""בתולות זקנות" נתפסות כנשים מרירות ומרושעות לא רק בשל סיבות פסיכולוגיות : "הקללה טמונה בעצם גופן – הגוף שלא היה אובייקט לשום סובייקט, ששום תשוקה לא הפכה אותו לנחשק, שפָּרח וקמל מבלי שמצא לעצמו מקום בעולם הגברים" . זאת ועוד, "בתולות שגבר לא ידען וזקנות שחמקו מחזקתו נחשבות בנקל למכשפות, שכן האישה נועדה להיות מוקדשת לאחר, ולפיכך, אם אינה נתונה למרותו של גבר, הרי שהיא נכונה לקבל על עצמה את מרותו של השטן" ( שם, 224 - 225 ) . על פי דה-בובואר,

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא