|
|
עמוד:14
14 שמעון לוי כרם והשתכר מפירותיו, כנראה מחמת המתח הרב וכובד האחריות בתפקידו כמי שמתחיל מחדש . גם פרשת מגדל בבל מעידה שכוונות הבימוי לא הובנו כראוי וכי לשחקנים היו רעיונות אחרים על תהילה . למען הדיוק — תהילה לעצמם ולא לבמאי . הפעם התבטאה נקמת הבמאי בשחקניו בבלילת שפתם, תוצאה המורגשת בתיאטרון עד עצם היום הזה . הבמאי הכועס טלטל מדי פעם חלקי תפאורה כנגד השחקנים והרעיד את אמות הסיפים של הבימה ( למשל בסדום ) , אך נאלץ מדי פעם לקבל חוות דעת אחרת ואף מנוגדת לשלו באשר להתקדמות העלילה . כך במקרה של אברהם, בטרם הרס חלק מהבימה בסדום ובעמורה . כשחקן ראשי מצפוני ונועז הגן אברהם בוויכוח עם הבמאי גם על האינטרסים המקצועיים של שחקנים חלשים ממנו . בתיאטרון התנ"ך נאלץ הבמאי בדרך כלל להשלים ולהתפשר עם יכולת המשחק של השחקנים, עם חולשותיהם ועם אנוכיותם . במקרה של איוב, שהיה מסור לבמאי על אף כל ייסוריו, במקרה של יונה הנביא שהכיר באל, ברח ממנו והציג עמדה אנתרופוצנטרית מובהקת, ובמקרה של יחזקאל, השחקן הקדוש, שמילא כמעט את כל הוראות הבימוי האלוהיות, התגלה הבמאי כקשוח במיוחד . במקרים לא מעטים נזקק הבמאי להשתתפות מרצון של השחקנים לשם מילוי הוראותיו שנכפו עליהם . זוהי אולי סתירה תיאולוגית בין "הכול צפוי" לבין "הרשות נתונה", אך לא סתירה תיאטרונית, הנוטה חסד דרמטי דווקא למתח שבין ציוויי הבימוי ממעל לרצון השחקנים מתחת . גם בימינו זקוק אפילו במאי רודן לרצונם החופשי והטוב של שחקניו . עדיין נותרו כמה שאלות לא פתורות . למשל, אם הבריאה 3 האם אכן קיימת איזו הוויה היא הצגת תיאטרון, היכן ה"חוצבימה" ? אחרת שממנה באו השחקנים, שאליה ישובו ולמענה הם משחקים ? או שמא הבמאי הוא עצמו גם ה"חוצבימה" של ההצגה ? או הצופה בה ? או המבקר הנצחי והבלתי מרוצה שלה ? 3 חוצבימה — החלל האופף כל הצגה, שממנו ואליו מנוידים דמויות, חלקי תפאורה וקולות . זהו מושג וישות תיאטרונית הנוכחת בהיעדרה .
|
|