|
|
עמוד:12
12 שמעון לוי במלוא מובן המילה כי אינה מעניקה קול לבריאה, הנותרת אילמת מבחינה דרמטית . אפילו אדם וחוה, שבסיפור הראשון של בריאתם הונחו איך לפעול בעולם, גם הם עדיין אינם עונים לבוראם . הדיאלוג העיקרי במעשי הבריאה הוא אפוא פרפורמטיבי, ומהותו אי-שוויון מוחלט ועקרוני בין האל, ה"מדבר" את האין, כלומר הופך בדיבור את האין לדָבָר באמצעות המילים, לבין הבריאה, בת-שיחו השותקת . למעט הפעלים "וַיַבדֵל" או "וַיַעש", עד סיפור הבריאה הראשון של אדם נבראת אפוא מרבית הבריאה באִפנון ( מודוס ) הפרפורמטיבי א . מ . ר . , לעיתים בתוספת המילה הפרפורמטיבית "ויקרא" . לעומת זאת, הרפלקסיה האלוהית על הבריאה מובעת ב"וירא ( כי טוב ) ", שאינו דיאלוגי . יש קרבה בין "פרפורמטיביות" במובן הסמנטי-פילוסופי לבין "פרפורמנס" כמופע . מנקודת מבט תיאטרונית, האל העברי אינו רק הגיבור הראשי של התנ"ך, אלא הבמאי-היוצר של הצגת היקום כולו . בראשית הוא ברא את העולם כולו כבימה ; אז ברא, יצר ובנה את האדם ומינה אותו להיות נושא צלמו ( לפי אחת הגרסות ) , כשחקן ראשי השולט בבימה ומשחק עליה . השהות בגן-עדן הייתה לאדם ולחוה, אם כי בדיעבד, מעין תקופה של חזרות, הכנה להצגה האמיתית עלי אדמות, שהיא תוצאה של אי-ציות השחקנים להוראת בימוי מסוימת של הבמאי — הוראה מסתורית ועמומה למדי — באשר לידיעת טוב ורע אם אוכלים מפרי עץ הדעת . בהצגה הראשונה היה האל גם מעצב התפאורה, התאורן, הפעלולן ואף המבקר . נראה שהיה גם הקהל היחיד . עם עלות המסך הייתה הבימה הראשונה, הלוא היא הארץ, תוהו ובוהו וחושך תיאטרוני מוחלט על פני תהום, עד אשר אמר אלוהים "יהי אור" והאור אכן נדלק — עדות לחשיבותה של תאורת האולם / עולם . אחרי שברא את התאורה ביום הראשון, המשיך אלוהים-הבמאי לעצב את הבימה, וביום השני קבע את ציר הגובה של חלל העולם בכך שהבחין בין שמיים לארץ . ביום השלישי קבע את אורכה ואת רוחבה של הבימה בכך שהפריד בין ים ליבשה . הביקורת ציינה פעמיים "כִִּי טוֹב" . ביום הרביעי נבראו פנסי תאורה שונים ( אורות הבימה ) , והם שקבעו את הזמן המיוחד לתיאטרון העולם . ביום החמישי נבראו בעלי החיים המעופפים, המסוגלים
|
|