|
|
עמוד:14
41׀ מנחם מאוטנר * * * גורלי סוקר בהרחבה את פעולות המחאה נגד הממשלה : הארגונים שנטלו בה חלק ( ובהם "נשים באדום" / "מצעד השפחות" ו"פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה" ) ; מנהיגי המחאה, ובהם בלט במיוחד מספרם הרב של קציני צבא בכירים לשעבר ולוחמים יוצאי יחידות מובחרות ; והמוקדים שבהם פעלה המחאה — בלפור, כיכר גורן בפתח תקוה, כיכר הבימה, קפלן ועוד . הוא מראה כי המחאה החלה כמאבק נגד תוכנית ההפיכה המשטרית של יריב לוין, אך לאחר ה- 7 באוקטובר הפכה בעיקר למאבק למען השבת החטופים . גורלי מציין כי כאשר מתנגדי הכיבוש ביקשו לעצמם מקום בולט יותר במחאה, "סירבו להם המארגנים בטענה שהבלטתם תפגע במאמץ להביא נואמים מהימין הרך — ביטחוניסטים, דתיים, ליכודניקים לשעבר, ואלה אכן קיבלו יותר ויותר זמן במה" . בכך מראה גורלי שהמחאה הייתה חלק מן "המרכז החלול", שעליו מדבר ש"י אגמון — פעילות פוליטית המסרבת להיכנס בעובי הקורה של הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, ומתמקדת תחת זאת בשלטון החוק, במשטר הדמוקרטי ובתקינות הממשל . האם המחאה הצליחה במאבקה נגד ההפיכה המשטרית ? על פי גורלי, המאזן מורכב . מצד אחד, הישגיהם החקיקתיים של מחוללי ההפיכה המשטרית היו מוגבלים . מצד אחר, "ההצלחה הגדולה של ממשלת ההפיכה המשטרית הייתה הרס התרבות הפוליטית של המדינה", "שבירת כללי המשחק", הנחלת "אי-מוסריות צינית" ויצירת מצב של "שרים שמחריבים בשיטתיות את משרדיהם", לצד הפצת "שיחדש אורווליאני שמשווק כישלונות כניצחונות" . כל אלה באו לידי ביטוי, בין השאר, ב"השמדת ערך לעובדות, לשיח מכבד, לפלורליזם ולביקורת ; בשליחת בריונים להציק למשפחות שכולות ; בהטלת רפש מצד שרים במפקדי הצבא והשב"כ ; בהשתלטות
|
|