|
|
עמוד:13
יכול להיות שהפקיד התרשם מדבריו של אבי ומניסיונותיו להציג את שאיפותיו בפנטומימה . יכול להיות שלא . עובדה היא שבסוף המפגש הזה יצא אבי עם הפניה למפעל "ארטיק" לייצור גלידה באזור התעשייה בבת ים . למחרת יצא אבי ליומו הראשון לעבודה בארץ ישראל . שוב שכח לוותר על החליפה והחולצה הלבנה . הקדים מעט . הוצב ליד המכונה . רק אז פשט את החליפה ונטמע בתוך הסרבל האפור שמסרו לו . הוא היה צריך לשאת על גבו את שקי הסוכר ולהזין את המכונה, לעמוד על קו הייצור ולוודא שלא פספסה שום שלגון, וככל שנדרש, להוסיף חומרים לקערות הענקיות כשהתרוקנו . בסוף היום התבקש לשטוף את אולמות הייצור . היה קשה לראות את אבי עם שובו מתשע שעות העבודה האלה . הוא חיפש את המילים להציג את היום הזה כעוד אתגר בהרפתקת העלייה ארצה . התיאור שלו לא כלל שום טרוניה . ובכל זאת, גם כילד יכולתי לראות את הייסורים שמאחורי הניסוח המאופק . כאשר זלגה הדמעה מעינו, לא נותר ספק . זה היה מחזה קשה . ובכל זאת, הוא סירב לראות בזה דחייה . הוא סירב לראות בזה אפליה . הוא מיהר להעלות שלל נימוקים וסיבות שיסבירו את אי-ההבנה בינו לבין פקיד לשכת העבודה . כיזם בנשמתו, החל מיד לגלגל רעיונות חדשים, שלא ידרשו ביקור חוזר בלשכה . ואכן, זה היה ונותר יום העבודה היחיד בחייו של אבי כשכיר . האם הפקיד התעמר בו ? האם זלזל בו ? לכל זה לא היה משקל בתפיסת עולמו של אבי . הוא חיפש — ומצא — הזדמנויות . כאיש מסחר בניסיונו ובנטיותיו, מצא בתוך זמן לא רב תעסוקה מתגמלת בסחר בסחורות שהוחרמו בידי פקידי המכס והועמדו למכירה פומבית . כישוריו שירתו אותו היטב, ועל מגבלות השפה התגבר . מעולם לא הטרידו אותו הקושי והאתגר . החשיבות שייחס לקיומה של ההזדמנות — לאיתורה, ליצירתה, לניצולה — המשיכה ללוות גם אותי במשך כל חיי .
|
|