|
|
עמוד:12
החינוך שקיבלנו אנחנו לבין רמת החינוך בבתי הספר ה"אחרים" . מאוחר יותר לא חמקו מעיניי גם הפער בהקצאת המקורות ובחלוקת ההכנסות הלאומית, ולא הקשריו העדתיים . כאשר הגעתי לקורס קצינים, והייתי נתון ללחץ גלוי ומוסווה להחליף את שם המשפחה המקורי שלי, בן-לולו, לשם ישראלי, לא ראיתי בזה אסון או כניעה, אלא השתלבות במרחב הישראלי, כשם שעשו גם חברים בעלי שמות אשכנזיים שנחשבו "גלותיים" . אין בכל זה כדי לומר שאני עיוור עכשיו ( או שהייתי עיוור אז ) לאפליה ולקיפוח . רחוק מזה . ובכל זאת, העדפתי להחליט בעצמי על דרכי שלי . לעשות מה שהיה נכון וטוב בעיניי . לא להתבטל מול לחצים חיצוניים, אבל גם לא לקבל החלטות רק על דרך השלילה . מאוחר יותר, זה הפך לנדבך גם בתפיסתי החברתית . ובכל זאת, איני שוכח ולעולם לא אשכח את הקשיים שחווה אבי בניסיונותיו להשתלב בשוק העבודה הישראלי . עם מבטא מזרחי, לא היה לו שום סיכוי מול ה"אליטה" . אני זוכר את יומו הראשון בעבודה בישראל . לאחר שסיים להציב כל אחד מאיתנו במוסד לימודים ראוי ( הוא התעקש כי שני אחיי הבוגרים, שניהם בגיל תיכון, יתקבלו לתיכון בית וגן היוקרתי בבת ים, שהיה מרוחק ממקום המגורים שלנו, מה שחייב מאמצים ותמרונים רבים מצידו ) , הגיע הזמן לצאת לעבודה . בעבר היה סוחר ויזם, ובכל זאת, צריך להתחיל ממשהו . הוא לבש את מיטב מחלצותיו ( כפי שעשה מדי בוקר עד יומו האחרון ) , הקדים את צאתו מן הצריף ופסע ברגל ללשכת העבודה . מעולם לא הצלחתי להבין איך הצליח לתאר לנו את הריאיון בלשכת העבודה בחיוך מאופק, מתובל בסרקזם ובמידה רבה של קבלה . האיש שאיתו נפגש לא דיבר ערבית ולא צרפתית . אבי לא דיבר עברית . בתנועות ידיים ובפנטומימה הבהיר אבא את כישוריו ותיאר את ציפיותיו למשרה שתכבד את הניסיון הרב שהוא מביא איתו, ובעיקר את שאיפתו העזה לתרום מניסיונו ומכישוריו למען פיתוחה ורווחתה של הארץ .
|
|